אבא של עמר

יש את אותו המקום בדרך לעבודה שאני עוצר בו יום יום.

הטקס כמעט קבוע -

מחנה את הרכב

מעביר לניוטרל

מושך הנדברקס

מכבה מנוע

משחרר חגורת בטיחות

מכבה את המוסיקה

ואז, בתוך השקט, מדבר.

המוסיקה, היא המוסיקה של עמר. אותו התקליט מנגן שוב ושוב, חוזר אל עצמו.

היום שיניתי משהו ממנהגי.

כשכיביתי את המנוע והשתרר השקט, התקליט החל מנגן את הקטע הראשון. בתוך השקט שבאוטו ישבתי והקשבתי. נוקטורנו של שופן. בהיתי בנוף מבעד לחלון. הפסנתר מנגן, ואני בוהה בהר הירוק. אחר כך, עברתי לחלון אחר, שנשקף ממנו נוף אחר. עצים וצוקים. ובחלון ממול, חורשת חרובים. במראה, מטע זיתים. מקשיב למוסיקה ועובר מנוף לנוף. עובר ומתעכב. כמו מצגת. יופי פוגש יופי.

כשהסתיים הקטע, נפרדתי מעמר ונסעתי לדרכי.

האוסף שמתנגן אצלי באוטו הוא זה שהכנו בתום שנה ללכתו של עמר. הקטע הפותח הוא הנוקטורנו מס' 20 בדו דיאז מינור של שופן. זה הקטע שפתח את טקס הזכרון שערכנו. כדי להבין למה בחרנו בו צריך פשוט להקשיב לו.

בשבועות שיבואו, אספר עוד על הקטעים המוסיקליים שבחרנו ללוות בהם את טקסי הזכרון שערכנו.