אבא של עמר

במסגרת ארועי שנת החמישים שלי, הלכנו להופעה של יהודית רביץ. איזה כיף של הופעה. היה נפלא, לא פחות. אומר מייד שהדבר היחיד שהיה יכול להיות יותר טוב היה אם היינו ממוקמים קרוב יותר לבמה. בעצם גם השירות ב'זאפה' (למרות שהעובדה שמגישים שםWeissBeer  אמיתי מאפשרת לסלוח להם).

אם היינו יושבים קרוב, היינו יכולים לראות ליהודית את הלבן בשיניים. אולי מקרוב, הייתי רואה איך נראית זמרת רוק שחגגה חמישים שבוע לפני. מהמקום שישבתי, זאת פשוט הייתה יהודית רביץ. בת בלי גיל. אלמותית, מעל לזמן, כמו השירים שהיא מבצעת. מהמקום שישבתי, ובטרם יחייב אותי משרד הרישוי לרכוש משקפיים, עמדה על הבמה אשה עם גיטרה, מקרינה חם ומוסיקה, ובעיני היא נראתה כמו מדונה שיצאה זה עתה מתוך ציור של ליאונרדו.

לשמוע מוסיקה, לחוות מוסיקה בהופעה, זהו סם חיים. גלים של חיים היו באוויר. ההנאה גדולה פי אלף כשכל השירים כל כך מוכרים. השיר על הבמה והשיר המתנגן בלב צועדים זה עם זה, יד ביד. לא רק אנחנו. כל הקהל מכיר בעל פה. ומצטרף. בקטעים שיהודית שתקה, נשמע הקהל (בעיקר הבנות) כמו מקהלה משובחת שמתאמנת לפחות פעמיים בשבוע.

מבחינתי, שום סופרלטיב לא היה מיותר. היה כיף. אפילו אם היינו היחידים שבכו כשהיא שרה את "מישהו".

מישהו, מישהו דואג

 דואג לי שם למעלה.

 בא והדליק כמה כוכבים

 והם נופלים אחד אחד.

 אנו סובבים בשתי דרכים שונות

 יום ולילה לאורכן

 עייפים ורעבים ומחכים לאות

 בנתיבי אבק וזמן

 אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות

 נפגש בתום ימים רבים,

 בתום הרבה לילות

 אני יודעת שאתה קרב עכשיו

 אביב חלף, קיץ נאסף

 והגשם שב.

 מישהו, מישהו דואג

 דואג לי שם למעלה

 בא ואסף כמה כוכבים

 השיב אותם אחד אחד.

 אנו סובבים בשתי דרכים שונות...

את השיר, שאת מילותיו חיבר אהוד מנור, השמענו בשבעה של עמר.

נכון שכולם מכירים בעל פה, אבל למי שירצה, אשלח את השיר באימייל.