אבא של עמר

הימים, לפני כעשרים חמש שנה, ואני סטודנט בטכניון. התגוררתי במעונות, וחייתי חיים מאושרים. בימים ההם, באחד מימות שישי (שכבר אז היה האהוב בימים) נתקלתי בשיר במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". הייתה זאת אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בשיר שהיה כל כך ראוי, וכל כך נגע בנפשי, שגזרתי אותו מתוך דפי העיתון ושמרתי. משך שנים שמרתי את השיר הגזור מן העיתון, עד ששוב לא מצאתיו.

זכרתי אותו כמעט בעל פה. שיר של אברהם בלבן על אמא שכולה. השיר כל כך ריגש אותי תמיד, שאם ניסיתי לחזור עליו בקול, לספר אותו, היו המילים נעתקות מגרוני, והייתי מבקש לי אוויר לנשימה. והשיר שככה נגע בי, לא ניבא לי שאהיה בעצמי לאבא שכול, ואפילו לא לסתם אבא.

מאז אותם ימים צץ והופיע האינטרנט. עולם של חיים, אנשים, קשרים ובעיקר מידע. מקום שאפשר למצוא בו הכל. מדי פעם הייתי נזכר בשיר ההוא ומנסה למצוא אותו. המדור לחיפוש שירים קרובים. ללא הצלחה. עד היום.

היום, שוב נזכרתי בשיר. היום שוב חיפשתי. היום הצלחתי. באתר של העיתון הדתי "מקור ראשון", בפרויקט של אנשי רוח המציגים שיר עברי הקרוב לליבם. כך כתב שם אורי אורבך:

אברהם בלבן / '12.10.1978'

"שנים-עשר באוקטובר, אלף תשע מאות שבעים ושמונה. בשק"ם תל-אביב אשה שחוחה כותבת/ תאריך על צ'ק/ כותבת: 12.10.1973 שבעים ושמונה גברת, לא שבעים ושלוש./ קורא הקופאי, צוחק, קופא על מקומו, מלחש: מה אפשר לעשות גברת, מה אפשר לעשות".

זהו צילום של גזיר עיתון ישן השמור ומודבק ביומני. השיר הקטן והנוגע ללב הזה, שפורסם לפני שנים במוסף ספרותי של עיתון צהריים, זורק אלומת אור על אם שכולה שהזמן קפא אצלה בתאריך של נפילת בנה במלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 73'. תגובותיו של הקופאי - קורא, צוחק, קופא, מלחש -מלמדות משהו על תחושת ההזדהות והמפגש של החברה הישראלית עם הנופלים ובני משפחתם.