אבא של עמר

הנוסטלגיה של גיא

בבוקר יום ראשון הייתי במושב הבונים.

פעם הייתי מגיע לשם כמעט בכל בוקר. לפעמים אחר הצהריים. שלוש שנים שגיא היה שם בגן. תמיד נכנסים למושב, לכוון המרכז, ליד מגדל המים, מחנים את האוטו והולכים לגן. נשיקה, חיבוק, וכעבור כמה דקות, בדרך חזרה.

שנים יפות. אני צעיר בשמונה שנים. הכל צעיר בשמונה שנים. גיא פעוט של מעון. ילדון של גן. כשאני מסתכל אחורה לימים ההם, הילדות שלו כאילו דבקה גם בי, וגם עבורי זאת תקופה של תמימות ותקווה. לזאת יקרא נוסטלגיה.

משבגר ועלה לכתה א' הפסקתי גם אני להגיע לגן. כמעט ולא הייתי שם בשנים האחרונות.

ואז, בבוקר הייתי שם. מייד אתה מתחבר לימים של פעם ומתחבר לזמנים ההם. היום, בכל פעם שאני מתחבר לזמנים הטובים של פעם, אני עובר מעל לתהום הפעורה בין השנים. בין אז להיום פעורה תהום. גם אם אלה זיכרונות שבכלל לא קשורים בעמר, העבר כן קשור. היום, כשאני מסתכל לעבר שהיה יפה ומבטיח, עמר חסר. אי אפשר להסתכל לשם בלי לראות גם אותו. אי אפשר לראות אותו שם בלי לראות את העדרו היום. אי אפשר לחייך לעבר בלי למהול אותו בעצב.

אני חי את הקלישאה האומרת – "הנוסטלגיה, כבר לא מה שהייתה פעם".

המצלמה שלי

סיפרתי כאן על המצלמה שלי ועל המצלמה של עמר. ביום שישי אחד הייתי בבית הקברות וצילמתי כמה תמונות, ובשבת שמתי לב שהמצלמה לא בבית. מיהרתי לבית הקברות, והיא לא הייתה גם שם. למצלמה דיגיטלית, שש שנים זה כבר די הרבה, אבל היא שרתה אותי ולוותה אותי בכל מקום. יחד אתה נשאתי בנרתיק גם ציוד "מסייע". אולר עתיק שמצאתי פעם, פנס קטן, גפרורים ואפילו שטר של עשרים שקל. היה לה כרטיס זכרון מסוג ישן, שהיום כבר לא נמצא בשמוש, ובנרתיק היה כרטיס נוסף. הכרטיס שהיה שייך למצלמה של עמר. לקחתי אותו אלי, כדי שאוכל לצלם הרבה יותר תמונות.

בסופו של דבר, מכל הרשימה הארוכה הזאת, מה שהכי הפריע לי היה הכרטיס של עמר שהלך לאיבוד. סתם כרטיס זכרון. אין אפילו אפשרות לומר איזה כרטיס היה שלי ואיזה שלו. אבל הכרטיס שלו הלך לאיבוד.

המצלמה היא גם תקופה וסופה של תקופה. על המחשב הישן הלכו ונאספו אלפי תמונות שצילמתי בה, בהן כל התמונות הדיגיטליות של עמר. המצלמות החדישות יותר מתחברות למחשב אחר, חדיש יותר. הספריות עם התמונות ישארו כאן ולא ימשיכו לגדול. גם הם קפאו. המצלמה היא רק כלי. אינסטרומנט. מוציא לפועל. התמונות שלה הן הנשמה. והן לא יהיו יותר. לא יתפתחו יותר. קפאו במקום. זכרון של זכרון. כמה סמלי שהמצלמה סיימה את דרכה בבית הקברות, לצידו של עמר.

חשבתי שאולי מישהו מצא אותה כשפקד את בית הקברות, אז הכנתי פתקים כדי לתלות במושב. מכיוון שבית הקברות שלנו משותף עם מושב הבונים, נסעתי גם לשם, למושב הבונים, בבוקר יום ראשון, לתלות פתקים.

הכלנית של עמר

הכלניות הסגולות והורודות הן נדירות. נוסעים במיוחד לגבעות שם הן פורחות. האדומות נפוצות כמו זבל. ואף על פי כן, האדום של הכלנית הוא כל כך עז, כל כך עמוק, כל כך אדום, שתמיד זה היה הצבע שריגש אותי. גם בשדה של אלפי כלניות. במיוחד באור השמש. אדום שאין שני לו.

פרחים צבעוניים תמיד מושכים אליהם צלמים, וכך צילמתי לא מעט פרחים ולא מעט כלניות בכל הצבעים. גם עמר, כשצרף את המצלמה שלו לטיולים (עד שנמאס לו), גילה את הפרחים וצילם. בכל טיול בעונה הופיעו עוד כלניות אדומות.

בשנה שעברה, בחורף שעבר, הקמנו מצבה לעמר, ושתלנו בה פרחים. בכל פעם אספתי והבאתי עוד כלניות שרק הנצו, ונתתי להן לפרוח על קברו. בקיץ יבשו כל פרחי הבר, ושתלנו פרחים אחרים. פרחי הבר המתינו בסבלנות ועתה מששב החורף הם פרחו ופורחים ופורחים. נרקיסים, רקפות וכלניות חיכו לתורם, ופרחו. לא הייתי צריך להביא פרחים חדשים. הפרחים מצאו בית חדש אצל עמר, ופרחו למענו. הפעם הם פרחו כבני מקום. כבני בית.

באתי לצלם את הכלניות האדומות של עמר. צילמתי, ועוד השתהיתי שם, ואחר חזרתי הביתה. היה זה יום שישי.