לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אבא של עמר


דברים החולפים בליבו, מוחו, גופו ונשמתו של אבא שנפרד מבנו בן ה-17. .


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2007    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2007

צלה של הרוח


 

תוך כדי שיטוטי בבלוג אחד לא ידוע (או לא זכור) נתקלתי בהמלצה משכנעת על הספר הזה. כמנהגי, רשמתי אותו על פתק והעברתי לאשתי שהיא האחראית על הספרים היפים. בדרך כלל הפתקים האלה מחכים להזדמנות המתאימה, אבל הספר הזה נדחף בתור. במקרה, היא נתקלה בו (או הוא נתקל בה) בביתה של חברה, וכבר השאילה אותו והביאה אלי. גם הספרים המגיעים לידי מחכים להזדמנות המתאימה, בדרך כלל ליד המיטה, והנה הגיע היום והתחלתי קורא בספר.

 

כשהרמתי את ראשי לאחר מספר עמודים, אמרתי –

הספר הזה, כבר עכשיו, אני יודע שהוא שווה. יש לו את זה.

כבר בעמוד השני אני מוצא כל כך הרבה הארות מעוררות מחשבה והזדהות.

הדרך בה מתוארים הדברים, ההתבוננות של הסופר, כל כך מדברים לליבי.

הספר הזה צריך שיגור בבית.

 אחרי שאקרא בו, צריך לקנות אותו.

 

למחרת היום, נפגשנו עם אנשים קרובים במסגרת "אירועי שנת החמישים" שלי. קיבלתי גם חבילה ארוזה במתנה. בגודל של ספר. קילפתי את העטיפה, וראיתי את השם קרלוס רואיס סאפון מבצבץ. הנה כך, יום אחד לאחר שעיינתי בו, לאחר שאמרתי שצריך שיגור איתנו בבית, קיבלתי אותו במתנה.

 

לא החלטתי אם לסיים את הספר שקיבלתי בהשאלה או לעבור לזה החדש. ואם לחדש, אז להתחיל מהתחלה, או להמשיך במקום שהספקתי. האם הספר הוא רק הרוח, או גם החומר. בינתיים אני ממשיך עם הישן, כך שזאת כנראה החלטה.

 

הנה מספר פגישות עם עמודי הספר הראשונים. דברים שכל כך מצאו הד בתוכי.

 

 

 

כילד למדתי להרדם בחדרי החשוך כשאני מספר לאמי את אירועי היום, את מעללי בית הספר שלי, מה למדתי… לא שמעתי את קולה ולא חשתי במגעה, אבל אורה וחומה בערו בכל פינה בבית, ואני האמנתי – באמונה של מי שעדיין סופר את שנותיו על האצבעות – שאם אעצום עיניים ואדבר איתה, היא תוכל לשמוע אותי במקום שבו היא נמצאת.

 

ואני, ששנותי מרובות יותר, נפגש עם עמר יום יום בדרך לעבודה ויודע שזה לא באמת משנה אם אתה מאמין או לא.

 

 

"אני לא מצליח לזכור את הפנים שלה. אני לא מצליח לזכור את הפנים של אמא," מלמלתי, מתנשם כולי.

 

והשכחה הזאת, היא אחד הדברים שהכי מפחידים את מי שרוצה לזכור.

 

 

לכל ספר, לכל כרך שאתה רואה, יש נשמה. הנשמה של מי שכתב אותו, ונשמתם של אלה שקראו בו וחיו אותו וחלמו עליו.

 

וכך תמיד נשאר גם משהו ממך.

 

 

ואולי בגלל המחשבה הזאת, או בגלל המזל (או קרובו המכובד יותר, הגורל), באותו רגע בדיוק ידעתי שכבר בחרתי את הספר שאאמץ. ואולי עלי לומר, הספר שיאמץ אותי.

 

וזה בדיוק מה שקרה לי עם הספר הזה שרק התחלתי לקרוא.

 

 

ותודה לבלוג שהזכיר והמליץ.

 

 

נכתב על ידי , 4/3/2007 23:05  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-11/3/2007 23:35



כינוי: 

בן: 68




24,610
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , פילוסופיית חיים , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבא של עמר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבא של עמר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)