אבא של עמר

לפני שנה בדיוק, חלפה חצי שנה. החברים של עמר ביקשו להיפגש ולציין את היום. אני ערכתי סרט. אספתי את החומר המצולם שהיה לנו, והוא לא היה רב. בערך מגיל שמונה ועד גיל חמש עשרה. לפני כן, לא הייתה לנו מצלמה. אחרי, עמר כבר לא הצטלם.

בשנים הראשונות, כשמתלהבים מהמצלמה, לוקחים אותה לכל מקום ומצלמים קצת - בטיולים, בבית או סתם. אחר כך מתעייפים, ומוציאים אותה מהארון רק בימי הולדת וחגיגות בבית הספר. לבסוף היא הופכת משחק לילדים, והם מצלמים כל מיני סרטים ועלילות שהם ממציאים.

כמו שכבות זכרון המכסות זו על זו, כך הקלטות מצלמות ובה בעת מוחקות. את מה שהעתקנו בזמנו לקלטות גדולות, הצלחנו לשמור. את החמרים המאוחרים יותר כבר לא הורדנו, וכך הם פינו את מקומם לחומר אחר, ורק שאריות מציצות פה בשם בין קטע לקטע. כך למשל, נמחקו רב הצילומים מבר המצווה של עמר. כאן אפשר לשמוע קטע מהברכה של אמא, שם כמה אורחים וזהו. לא נורא. במקומם יש סרטים מאוחרים שצילמו הילדים.

הפתעה נעימה הייתה לי כשהסתבר שפעם צילמתי את עמר מנגן בפסנתר, ואני לא זכרתי. החלק הפחות נעים היה שנותרו ממנה רק עשר השניות האחרונות, והשאירו המון טעם של עוד. כמו כל הסרט.

מכל החומר, ערכתי סרט קצר, כעשרים וחמש דקות, וכאמור הוא נפסק אי שם, בגיל חמש עשרה. בהמשכו, הוספתי מצגת של צילומי סטילס רגילים מכל השנים וגם מהזמן האחרון. ברקע רציתי את אותו קטע פסנתר קטוע.

לא ידעתי איך נקרא הקטע. חיפשתי והורדתי כל קטע פסנתר של באך שמצאתי. הוא היה שם. מינואט בסול, ועוד קטע מקסים שעמר אהב לנגן, פרלוד ב- דו מאז'ור (על כל פנים, כך הם נקראים במקום משם הורדתי).

הסרט, שכולו קטעים מצחיקים התחלף למצגת תמונות. התמונות הדוממות התחלפו לצלילי הפרלוד, והמשיכו כל עוד נמשכה המנגינה. המנגינה חוזרת על עצמה, משתנה ובודקת, מתעגלת וחוזרת, ונדמה שלא תגמר לעולם. ונדמה שהתמונות ימשיכו לדבר, יחד אתה. אך היא מגיעה לסיומה, והתו האחרון, הבלתי נמנע, נשמע ודועך לאיטו.

הרצון הזה, שלא יגמר לעולם, נמשך לתמונה אחת אחרונה. תמונה שצולמה בבוקר האחרון של עמר. תמונה אחת. מבט רציני, ושמץ של חיוך. עמר מתבונן בעיני, וברקע אותו מינואט, מתנגן מעצמו. עוד שתי דקות של פרידה, ושקט. המסך יורד.

אני זוכר את הצחוקים של כולם במהלך הקטעים בסרט. ועוד יותר זוכר את השקט שנשאר באוויר בסופו.

שבוע ויותר עמלתי על הכנתו, והכרתי אותו בעל פה, ומאז אותה פעם לא צפיתי בו.

לפני כשבוע, חיפשתי משהו בנבכי המחשב, ובמקרה הגעתי לאותם קטעי מוסיקה. לא זכרתי את שמם, והשמעתי את כולם. כשניגנתי את אותם השניים, הציפו אותי עצב גדול וגעגוע. כמו ברגע זה.