אבא של עמר

יש המון דברים שמזכירים לי משהו מעמר. בעצם כמעט הכל. יש דברים כאלה שאני נתקל בהם יום יום. כמו למשל השירים שאני שומע בדיסק שלי. אני שומע כל כך הרבה פעמים שהם הופכים עכשוויים. הם לא זורקים אותי אחורה. אני יכול לגעת בהם בלי להזרק לפינה כואבת. או למשל הישיבה בחדר של עמר, ליד המחשב. מעשה של יום יום. ויש דברים שקורים לעיתים רחוקות ולכן הם קודם כל מתקשרים לזכרונות. למשל, לראות פתאום תמונה לא מוכרת שלו אצל מישהו בבית. או סתם להריח את פריחת ההדרים.

רק אחרי הרבה חזרות, גם הם יהפכו לחוויה עכשווית. החוויות זקוקות למין תחזוקה שוטפת, לטיפול יומיומי. רק אז הן משתחררות מהכאב של הקשר לעבר.

הכאב מצטבר על כל דבר, כמו האבק בבית. את המקומות הגלויים, הנגישים, מנגבים כל הזמן, והם נשמרים נקיים. בכל מקום אחר מצטבר לו האבק. אז כשמזיזים את הכוננית, או מוציאים ספר מהמדף הגבוה, מגלים את האבק שמצטבר. ומה שלא נעשה, וכמה שלא ננקה, האבק לא יפסיק להצטבר ולכסות כל דבר. כמו העצב.