אם עמר היה, ליל הסדר הזה לא היה מתקיים בכלל. הימים בלי עמר שטרפו והפכו הכל יצרו גם קשרים חדשים וחברויות חדשות בין חברים שונים שלנו. החיבור הזה הוליד את הסדר הזה. אנחנו ועוד שתי משפחות של חברים טובים.
ליל הסדר. כל המשפחה סביב השולחן. אזור מבוגרים. אזור ילדים. בעצם אזור נוער, כבר אין ילדים קטנים. כל הערב מקשה אחת. בלגן אחד של הגדה, ופטפוטים וטעימות וסיפורים. עמר לא יושב במקומו הטבעי, על אחד הכסאות באגף הנוער. לא תופס מקום כמו כל אחד אחר. תחת זאת, הוא מהול, מפוזר בין כולנו. בתוכנו. כמו המלח במרק שלגמנו. הוא לא נראה, לא מורגש, לא תופס מקום כמו חתיכת הגזר. הוא נמצא שם, בלתי נראה, רק קיים. משתלב באופן טבעי. נמצא בכל לגימה, בכל חתיכה. מעניק טעם מיוחד. מדי פעם אני מדמיין אותו יושב ליד השולחן עם כולם, אבל אלו הבזקים קצרים. הערב עובר, עם כל המנות, מקצת הברכות, עם כל השטויות והבדיחות. ערב נעים, מצחיק, מהנה עם חברים.
אחר כך היה קשה לי לקבל איך עברנו ערב כל כך נינוח. איך אכלנו, שתינו, ברכנו ולא הרגשנו שום גוש תקוע בגרון ובחזה.
אחרי הסביאה של הסדר והחג, באה התגובה ההפוכה, למזעור הנזקים. אחרי הסדר בלי עמר, היו לי הרבה שעות עמר בימים הבאים. הרבה געגועים, מחשבות, רגשות. בילינו הרבה ביחד. יותר קל ביחד כשאני לבד. כאלה יהיו השנים שנכונו לנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
