אבא של עמר

לאחרונה יצא לאקרנים הסרט "אלפא דוג" המספר על רצח סתמי ומתועב של נער בלוס אנג'לס. בעיתון התפרסמה כתבה שספרה על הרצח ההוא. הדבר שלכד מיד את עיני היה תמונתנו של הנער הנרצח, ניק מרקוביץ'. לנגד עיני ניבט נער דומה להפליא לעמר. עד כדי כך שכל הסיפור לא עניין אותי, וקראתי אותו רק לאחר כמה ימים. פשוט הייתי פותח את העתון ומביט מהופנט בתצלום.

אחר כך קראתי על סיפור המעשה. על נער שנרצח סתם. על הרוצח שנתפס והובא למשפט רק כעבור מספר שנים והוא צפוי להיות מוצא להורג. חשבתי כמה נוראה ההרגשה שחיי ילדך נלקחו בכזאת שרירות לב מרושעת, כאילו אין די באובדן הנורא כשלעצמו. מצד שני, ישנה אולי הקלה בידיעה שהרוצח נתפס ויבוא על ענשו. יש בכך להביא מנוחה לנפש המתייסרת. בהחלט, יש מידה של הקלה בזכותו של עונש המוות. מידה כנגד מידה.

אם אתה מאמין בעולם הבא, הדבר יכול להקל, לעזור לקבל את עובדת המוות. הקושי הזה לבדו הוא סיבה טובה להאמין. אלא שאז, הנחמה שבמות הרוצח הופכת למשהו גרוע עוד יותר. הוא מגיע לעולם האחר, שכולו טוב, ושם מצטרף לקרבנו. גם זה דבר שהדעת איננה סובלת. הכרחי ליצור הפרדה, שלא יהיו יחד. הכרחי ליצור עולם שכולו רע. כאשר ממציאים גן-עדן, פשוט מוכרחים להמציא גם גיהנום. אין דרך אחרת.