אבא של עמר

כשעמר היה כבן שנתיים, ניגנו בקלטת את השיר "מי אוהב את השבת – סבתא וסבא". עומר ניגש לארגז הצעצועים והביא משם בובה של סבא. זה היה עבורו סבא. הוא לא הכיר סבא אחר.

גם  אני הכרתי אותו רק שלוש עשרה שנה. גם אלה בקושי הספיקו. בימות השבוע היה אבא מגיע הביתה בשעה מאוחרת. הוא לא היה מכור לעבודה. הוא היה משוגע לדבר. כל ימיו המשיך את המלחמה בנאצים.

בתם המלחמה ההיא, עוד בטרם עלה ארצה, אסף סביבו את אותם לוחמים שכמוהו, נלחמו שם ונותרו נכים בגופם. כאן הקים את "ארגון נכי המלחמה בנאצים" והמשיך כל ימיו לנהל כמה מלחמות.

את המלחמה בשכחה. בכל מקום ובכל זמן לחם כדי שדבר לא ישכח ולא יעלם. בפרט, לא להצניע את הלחימה היהודית. למעלה ממליון יהודים שנלחמו בכל החזיתות – בגיטאות, ביערות ובצבאות הסדירים. אותם לוחמים נחושים שכן זכו לאחוז בנשק. אותם שנלחמו כמי שאיבדו הכל ואין להם מה להפסיד. אני זוכר בלילות ובסופי השבוע את אבא שוקד על ערימות של ניירות כתובים בכתב יד, מה שלימים הסתבר לי כאיסוף עדויות לוחמים שנאספו לסדרת הספרים "מול האויב הנאצי".

והמלחמה בסליחה. מי שחזר לעיירת מגוריו ומצא אותה ריקה וחרבה לא סלח. אני זוכר אותו מארגן ונוסע להפגנות נגד היחסים עם גרמניה. אני זוכר את התמונות מבמת הנואמים תחת השלט "לא נשכח ולא נסלח". אבא התנגד והפגין נגד השילומים מגרמניה, וכל ימיו סירב לקבל פיצויים כלשהם.

והמלחמה למען הנכים. להאבק ולעשות כדי שיוכלו לחיות ולהקים משפחות ולהתפרנס בכבוד. הוא סרב לקבל מתנת חסד. המאבק שהוביל היה שיכובדו הלוחמים במלחמה שקדמה להקמת המדינה. שיטופלו נכי המלחמה ההיא כמו נכי מלחמת העצמאות. באופן עקרוני התעקש שהטיפול בהם יהיה תחת הגג של משרד הבטחון ולא של משרד האוצר. המאבק הצליח. ב-1954 חוקקה המדינה את חוק נכי המלחמה בנאצים. הסיפורים המזעזעים הנשמעים בימים אלה, על ההתעמרות וההתעללות בניצולים, הוכיחו כמה צדק.

הנכים לא שכחו. לא אותו. שלושים שנה אחרי, עם הקביים והפרוטזה, עם המחלות וכובד השנים, הוסיפו החברים לעלות לקברו, לומר כמה מילים ותמיד לקנח בכוסית קוניאק. בכל שנה הם הולכים ופוחתים. הולכים ונעלמים.

לא היו לי הרבה שנים עם אבא. נפרדנו מזמן. פתאום אני חושב על זה שכל התמונות שיש לנו הן בשחור לבן. אני מנסה לעורר זכרון צבעוני, ואולי מצליח. אני מנסה להזכר בקולו ולא ממש מצליח. אבל נדמה לי שעדיין אני זוכר את הריח שלו. אם היינו נפגשים היום, הייתי מזהה מיד. הוא קיים בתוכי, ברוחי, כמו שהיה תמיד. גם אחרי שלושים ושבע שנים.