אבא של עמר

האנשים בראו את המכונות והמכונות הביאו את הרעש והרעש כאן ואין ממנו מפלט. כמעט בכל מקום ואתר התרגלנו לשמוע את רעש המכונות ברקע. המנועים והמאווררים והגלגלים מזמזמים ברחש קבוע סביבנו, וכבר חדלנו לשים לב אליהם. ומכונות המוסיקה, הרמקולים ומערכות הקול, מייצרות צלילים ללא מאמץ וללא התכוונות. משחזרות ומפזרות וממלאות את האוויר. כמעט תמיד הם סביבנו, נמהלים זה בקולו של זה, גוברים ומתגברים ואין שקט.

ובמקום ובזמן שהמנועים דוממים, והרמקולים שותקים משתרר השקט. מפתיע, לא רגיל, השקט חוזר אל האוויר שהתפנה מפני הרעש. ואז אנחנו כבר כן שמים את לבנו. השקט נשמע היטב. השקט כל כך מוחשי עד כי הוא מאפשר מקום גם לציוץ הציפורים. ציוץ הצפרים מופיע לפתע כמו כוכבים ביום, והוא רק מעמיק ומחבק את השקט. והשקט מחזיר אותנו אל עצמנו. יושב לו אדם עטוף בשקט ומוצא שם את עצמו.

ובתוך המון אדם, הדיבור והצחוק וקולות שיחה הומים, גם הם אוטמים את השקט. במקום בו עומדים אנשים, השקט הוא השתיקה. המון אדם כי ישתתק וייתן לדממה ולציוץ הצפורים לבוא אליו, יביא איתו השקט חרדת קודש. השקט, מוחשי ונקי עוטף את כולם, מחבר אותם, מתאם את כל הלבבות לפעימה אחד, מכוון את כל הנשמות לדממה אחת.

המון אדם שותק, עומד בדממה, ורק ציוץ ציפורים פה ושם, ושערי שמיים נפתחים, וקדושה באויר, ואין רעש בעולם שישווה לשקט הזה.

והאנשים עומדים דוממים, חסרי תנועה. מישירים מבט. רק תנועה קלה בפניהם מעידה את חיותם. עיניים ממצמצות, רוק נבלע, שפתים מתלחלחות. גופם, ראשם, נעים מעט בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

רק המת המונח לפניהם דומם. בדממה מוחלטת, אף תנועה. לא נחיר רוטט, לא עיניים רואות, לא שפתיים. אף שריר לא זע. רק השיער עודו מתבדר ברוח. מדי פעם, עם הרוח, השיער מתגלגל על המצח.

עומד המון אדם בדממה, והמת מונח לפניו, והעולם עוצר לרגע. העולם עוצר וממתין, כמו מכונית הנעצרת לפני מעבר חציה, ונותנת לילד לחצות את הכביש. אחר כך המכונית ממשיכה בנסיעה, ושוב נשמע בעולם רעש המנועים.