זהו. בר המצווה של גיא מאחורינו. אחרי שבועות של התכוננות ושל הכנות והשקעה ישנה נפילת מתח, אבל היא קטנה מאד. בעיקר משום שלא הגענו לקו הסיום בכוחות האחרונים. וגם משום שהערב הטעין בנו חזרה את כל הכוחות שהשקענו בהכנות.
זה לא היה "ערב מוצלח", "חגיגה" או "אירוע". זה היה ערב שבסיומו, ולמחרת, ואחר כך, לא הפסקנו לשמוע ממי שנכח שם שזאת הייתה חוויה מיוחדת, כיף אדיר. שמעולם לא היו בבר-מצווה כזאת. היו לכך הרבה סיבות. מכל מקום, ככל שאנסה, אני לא מצליח שלא להתגאות בערב הזה.
היה ערב של שמחה ממלאת כל פינה ולא משאירה מקום פנוי. גם לא בימים לפני ובימים אחרי. התרוממות רוח שדחתה מפניה כל דבר אחר.
בפעם האחרונה שגיא נפרד מעמר הוא אמר בעצב "הוא לא יהיה בבר מצווה שלי". והוא צדק.
כשראיתי למחרת את הסרט שצילמנו, שמעתי, איך כשהרמתי כוס לכבודו של עמר וביקשתי שישמח אתנו, קולי נעלם ונשבר, ואיך אחר כך השתררה דומיה מוחלטת. ובכל זאת, לאורך כל הערב, השמחה הייתה מוחלטת, וההנאה שלמה, ועצב לא היה. ועמר, גם הוא נבלע והתערבל לתוך השמחה. ובגופו, הוא לא היה. רק בליבנו.
ורק בסרט, למחרת, ראינו את עצמנו ברקע של אותה מרפסת שנראתה גם בצילומים של עמר. ושהקראנו ברכה לגיא, והוא הסתכל בחיוך מבויש, ראינו מה רב הדמיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
