עמר היה בנחל יגור פעם אחת. יחד איתי. הוא היה כבן עשר, ואני הייתי יוצא לטיולי בוקר של יום שישי בזמן שהילדים נמצאים בבית הספר. באותה פעם הוא הצטרף אלי, ויצאנו יחד. אני זוכר שהשעה הייתה די מאוחרת ונאלצנו לקצר את המסלול כדי לא להקלע לחושך. היינו רק השניים, ורכב אחד, ובניגוד למקובל - כשרכב איסוף ממתין בסוף המסלול, היינו צריכים לעשות גם את הדרך חזרה, במעלה הנחל. גמאנו את הדרך בקלי קלות ועמר היה מאד גאה. המסלול כנראה היה מקסים כי לא רק עמר נהנה. תמיד זכרתי את מה שהוא אמר באותו יום – "לא ידעתי שמבוגרים יכולים להנות כל כך".
מאז הפעם ההיא לא היינו בנחל יגור. לא עמר ולא אני. הייתה פעם אחת שעמר הציע – "בא נלך לנחל יגור", אלא שהיה אז מזג חורפי, לאחר הגשם, והמסלול רטוב, חלקלק ובלתי עביר. סיכמנו שנלך בהזדמנות אחרת. בשנים האחרונות, כשעמר הצטרף פחות ופחות לטיולים של המשפחה, הייתי בטוח שכאשר אציע לו – "בא נלך לנחל יגור" הוא יצטרף בשמחה.
בסופו של דבר ההזדמנות השנייה לא נקרתה בדרכנו. אני יודע שתמיד, עבור עמר, נחל יגור הוא מקום מיוחד, יפה, קסום. זכרון ילדות שנצרב. ואני יודע שעבורי, נחל יגור, הוא גם מה שרציתי לעשות יחד עם עמר, וכבר לא אוכל.
יום ההולדת של עמר חל בסוף האביב. זמן מצוין לרדת בנחל יגור. בשנה הזאת נהיה שם.
השבוע ימלאו תשע עשרה שנים להולדתו של עמר. בשבת הקרובה נרד בנחל יגור.
משפחה, חברים, וכל מי שיש בליבו משהו מעמר. יש מקום לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
