ביום ההולדת, בדרך חזרה מהמסעדה פנינו לכביש צדדי. דרך ישרה, ארוכה ותמיד נטושה. בהמשכה, רשת דרכי עפר. אפשר לנסוע על גבעות חוליות, לעלות ולרדת. בשנה שעברה, היינו בדיוק באותה המסעדה, ואחר כך נסענו באותה הדרך.
לעמר הייתה תאווה למכוניות, והוא מאד רצה לנהוג בהן. הוא הספיק לקחת בדיוק שלושה שיעורי נהיגה. בתור נהג לעתיד, ללא רשיון, עברנו לא פעם על החוק. הייתי מרשה לו לנהוג יחד איתי. כשהייתי מסיע את אחד הילדים לחבר, עמר אהב להצטרף, ובדרך חזרה היינו מוצאים מקום נטוש, שם אפשר לנהוג.
אותו הכביש, שבדרך חזרה, היה על המסלול שלנו. על הקטע הישר, אפשר היה ללחוץ על דוושת התאוצה ולהרגיש את האוטו ואת הכביש. היו לנו מספר מקומות כאלה, לפי מקום המגורים של החברים. ותמיד, בסוף הנסיעה, הקטע האחרון הביתה, בתוך המושב. עוצרים בכניסה ומחליפים מקומות. עמר מושך את הכסא אחורה. הרבה. את הקטע הקבוע הזה הוא הכיר ונהג בו במיומנות, ואני יכולתי להתרווח רגוע לצידו. ותמיד רצה עוד קצת. ותמיד התלונן שלא הסכמתי.
הנסיעות הללו היו מה שקוראים "זמן איכות". גם מעצם ההנאה וההזדמנות שלו לנהוג, וכנראה גם מהמתיקות של מעשה אסור. בפעם אחת, בכביש ריק בדרך כלל, ראינו לפתע ניידת בצד הכביש, ושוטרים עוצרים רכב שעבר במקום. היינו כבר קרובים מדי. אי אפשר להתחמק ואין איפה לעצור. אנחנו נוסעים, ואני אומר לעמר "תמשיך לנסוע כרגיל". מה כבר יכולנו לעשות בשלב הזה? ועמר המשיך בנסיעה, בקור רוח, חלף על פני הניידת והשוטרים ורק בהמשך, במקום נח, עצר בצד הדרך והתחלף איתי במקום.
זאת בהחלט הייתה חוויה למזכרת. אני בטוח שכך היא נשארה אצל עמר. אני כל כך שמח שעברנו אותה יחד. חוויה של הנאה, והרפתקה, ומעשה אסור, וסוף טוב וזיכרון מתוק.
בסוף הקיץ האחרון עמר התחיל בלימוד מסודר. בגלל המיקום המרוחק של המושב, השיעורים היו קצת חריגים במסלולם. בשיעור האחרון, יחד עם עוד שני חברים, חצו את הר הכרמל בכבישים המתפתלים וחזרו דרך הכביש המהיר. גם הנהיגה הזאת השאירה אצל עמר זכרון מתוק. השבוע, כשהגענו לנחל יגור כדי לבדוק את הגישה ברכב, נסענו דרך אותם כבישים בכרמל, וגם שם נזכרנו בנסיעה של עמר.
הרכב שלנו הוא רכב ליסינג. כשמלאו לו שלוש שנים, לא רציתי להחליף את אותו הרכב שהיה בו משהו מעמר. רק כשהגיע יום הולדתו הזמנתי רכב חדש. והרכב הזה היה למתנת יום הולדת לנער שאהב מכוניות. זה היה בשנה שעברה. והשנה, כבר לא קנינו מתנה.