אבא של עמר

כמי באר

מים חיים בבטן האדמה. מי תהום. מים טובים ממתינים בחושך כדי לצאת לאור. כשהם מוצאים לעצמם מוצא, מעיין מתחיל לנבוע. המים עולים ויוצאים דרכו, מתגברים ולא פוסקים. אם הם לא מוצאים את הדרך החוצה, צריך לחתור לתוכם. לחפור באר. דרך שכבות קרקע וסלע, למצוא את הדרך אל אותם מים נסתרים. ואז, צריך לשאוב אותם. להגיע אליהם ולדלות אותם ממקום מסתורם. מי מעיין ומי באר. אלה גם אלה מים זכים, ורק אלה באים אליך, ואלה, אתה בא אליהם.

המחשבות על עמר, הזכרון שלו, הגעגועים, כמוהם כמעיין. עולים ופורצים ומציפים אותך. אך יש והמעיין מתכסה ונעלם לזמן מה. אז עליך לחפור באר. לחפש ולמצוא ולהוציא את אותם דברים הנסתרים בתוך תוכך. כך קרה לי באותם שבועות של הכנות והתמקדות בבר המצווה שהייתה. עניינים רבים תופסים את כל כולך, מכסים את המעיין בשכבות של מציאות חדשה. וגם עם תם החגיגות וההתעסקות, השכבות נשארות שם. כך מצאתי את עצמי ללא המעיין. כך מצאתי את עצמי חופר לי באר. מעורר את הדברים שאינם מתעוררים מעצמם.

אחר כך, בא יום ההולדת של עמר. שוב נלקחתי למקומות אחרים, ישנים חדשים. ושם, ולא במפתיע, שוב מצאתי את המעיין.

כגורי חתולים

אנחנו כמו חתולה מיניקה. המחשבות שלנו - כמו גורים רעבים, מחפשים ונדחפים בכח לזכות בפטמה מעניקת חיים. אם הם רבים מדי, אין די מקום לכולם. החזקים יותר נדחפים, ודוחקים הצידה את הקטן והחלש. כך, המוני הדברים נדחקים, מחפשים את תודעתנו, מנסים להכיל את עצמנו. הדברים החזקים נדחקים קדימה על חשבון האחרים, משאירים אותם בצד. אבל אנחנו, בראותנו גור חלש שנותר בצד, אוספים אותו אלינו, מאכילים אותו ומטפלים בו, עד שהוא גדל מעט ולומד לעמוד על רגליו. הנה, כך, אני לא מוותר על עמר שבתודעתי.