אבא של עמר

נח לנו להאמין בכל מיני חוקים מסתוריים בלתי ניתנים לערעור. אולי כך אפשר להכניס מעט סדר בעולם המטורף שמסביב. כמו אמונות טפלות. "אל תפתח פה לשטן".  אסור להביע בקול רם מחשבה או ציפייה טובה, כי השטן ישמע וידע ויסכל את כל התכניות. אבל אם נקיש בעץ שלוש פעמים, תבוטל הרעה, כי קיים מן חוק קדמון וחזק, ושלוש נקישות בעץ חזקות יותר מרצונו הרע של השטן.

או למשל האמונה בל"ו צדיקים שחיים בעולם ושומרים עליו. כך, בכל פעם שמת אחד, באותו הרגע ממש נולד צדיק חדש. כי העולם לא יכול להתקיים אם לא חיים בו בדיוק ל"ו צדיקים.

לפעמים האמונה לובשת צורה של משימה. אם כולם יניחו תפילין, או ישמרו שבת, יבוא המשיח. אם מליון מאמינים יתפללו יחד, יבוא שלום לעולם.

באופן מוזר, נטעה בי תחושה כזאת. כשאני רואה דרך הכתיבה כמה אנשים אוהבים את עמר למרות שמעולם לא הכירו אותו, נולדת מעצמה אמונה מסתורית שהאהבה הזאת היא הגאולה. שכל מה שצריך הוא שכולם יאהבו את עמר. שישמרו לו מקום בליבם. אינני יודע לאיזה נס לצפות. זה לא כתוב בשום נבואה עתיקה. אבל כאשר אלף לבבות ימלאו באהבה לעמר -  יתרחש הנס.