כמה זכרונות עלו בי ברצף.
סגרתי מאחורי את הדלת בחדר של עמר. היה צריך לעזור לה, והייתה מעין טריקה. מיד קפצה ועלתה בזכרוני פעם כזאת או אחרת שעמר כעס או רב איתנו והלך להסתגר בחדרו תוך טריקה רמה.
אחר כך, כשראיתי את הלחי של גיא, שמפאת החם או היובש קצת האדימה, מיד פרחו בי לחייו של עמר שהיו תמיד מעט אדמדמות.
הזכרונות הקטנים, השוליים, גם הם מכאיבים.
הם מכאיבים, כי את אותם הפרטים הקטנים אני לא חי יום יום. הם לא מקבלים מקום או במה כשאני חושב או זוכר. הם לא מתועדים, ולא מסופרים ולא רשומים. אבל הם היו. דברים קטנים ושוליים בהווייתו של עמר שאף אחד לא מתחזק והם הולכים ודועכים ונעלמים. אין להם קיום בלעדיו, אבל הם חלק ממנו. כך, כשהם הולכים ונמוגים אני רואה עוד חלק מעמר שהולך לאבוד.
דווקא כשאני במקרה נזכר בהם, דווקא אז אני מודע לשיכחה.
אני קורא בדברים שכתבתי לפני שנה על המשקפיים של עמר, ונוכח שכבר אז שמתי לב לכך. לפריטי זכרון שוליים שהולכים ונשמטים. ואם כך, אולי העובדה שאני בכל זאת נזכר יכולה להצביע דווקא להיפך. שהפרטים הקטנים בכל זאת נשמרים. או להיפך, שיש המון דברים קטנים כאלה שאף אחד כבר לא זוכר.
ומכל מקום, כך או כך, הרי זה לא באמת משנה. הרי שום דבר לא באמת משנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
