אבא של עמר

עוד מעט נגיע הביתה. אני נוהג, והנה כבר נכנסנו למושב. אני נוסע בכביש הגישה וזוכר. כאן בכניסה היינו עוצרים. הייתי מחנה בצד ומחליף מקומות עם עמר. הוא מתיישב ליד ההגה ובהרבה שמחה וגאווה נוהג הביתה עד לחנייה. כמעט תמיד נזכר בזה בכניסה למושב.

זכרונות הרבה. בעצם לא כל כך הרבה. כך וכך זכרונות, ואני נזכר אותם. עובר עליהם שוב. זוכר את עמר ומראה פניו וגופו. הליכתו ועמידתו. אצבעות רגליו וידיו. חיוכו וצחוקו וכעסו ובכיו. תמיד אותם הזכרונות.

אנו החיים ממשיכים. דברים חדשים, חוויות ומקומות. משתנים, מתבגרים, מזדקנים. הילדים, ככל שהם קטנים, כך הם מתפתחים ומשתנים. גם אני בגילי, דברים משתנים ומתחדשים. כל יום השמש זורחת ליום חדש.

ואצל עמר אין חדש. אני זוכר אותו באותם הזכרונות, אותם המקומות, אותם הרגעים. תקוע אי שם, ואין תקווה לשנוי.

כמו בבית של זקנים.

כשנכנסים לדירה של זקנים, היא נראית דירה של זקנים. הם לא חשים בכך, אבל הם גרים בדירה של זקנים. לפני שנים, כשהיו יותר צעירים, ערכו שינויים ושיפוצים, ריהטו ועיצבו את הבית. מאז, באיטיות, מבלי להרגיש, הדברים השתנו. והם לא. כך, הדירה שלא השתנתה הפכה לדירה של זקנים. הזקנה מופיעה כשמפסיקים לשנות ולהשתנות. יש סביבנו זקנים בני כל גיל, כאלה שפעם השתנו, ואז, בנקודה מסוימת הפסיקו.

יש כמובן גם צעירים בני כל גיל.

ואצל עמר אין חדש. אני זוכר אותו באותם הזכרונות, אותם המקומות, אותם הרגעים.