אבא של עמר

יש רגע מושלם. הכל מתחבר לפיסה אחת של שלמות. כמו השקט המבורך של שישי אחר הצהריים. מגע האל של יום – מזג אוויר מושלם, נוף מדהים, ריח משכר, מוסיקה, מעיין שמימיו זכים. והכל מתחבר – עבר והווה, כל החיים, כל הקיום, היקום, הכל הופך ישות אחת. כאילו הרגע המיוחד הזה, על הקסם שבו, הולך ומתפשט ומכסה כל פינה בהוויה שלנו וצובע אותה באור השלמות.

ושום דבר אינו מושלם.

כי כשהשלמות עולה ומתממשת ומאירה את הכל, כשכל ההויה מתחברת למהות אחת, פועם בה לב של עצב, והוא אף פעם אינו חדל. כי הלב הזה הוא אני. הוא חיי. והאור המופלא הזה של השלמות מאיר גם על העצב, בכל פרטי פרטיו. כי השלמות, יש בה הכל.

לכן, כשישבנו סביב הפסנתר ושרנו, ושרנו, והשירים ארגו את כל חיינו לכלל שלמות אחד, באותו רגע מושלם גם אני שרתי את השירים הכי יפים, ובאותה עת ממש, הדמעות לא חדלו. לא בכיתי. הדמעות ירדו בעצמן, כמו המעיין שבהרים.