אבא של עמר

ראיתי מודעה, מבצע מיוחד לנעלי סקוני. עם תמונות ונעליים. עם הלוגו. נעליים טובות, אבל לא כל כך נפוצות ומוכרות. לא כמו נייק או ניו-באלאנס.

בשנים האחרונות, לעמר היו נעלי סקוני. גם הזוג האחרון שנשאר. שנשאר אחריו. נעליים גדולות שאיש לא נכנס במידותיהן. והעיצוב, והלוגו, אותו הלוגו.

וכשראיתי את התמונה במודעה, מיד קפצו ועלו הנעלים של עמר. וקפץ ועלה עמר. ושוב לא הייתי במקום שהייתי בו דקה לפני כן.

כי בתוך כל מפת הזכרונות העצומה שבקרבנו, כשהכל קשור זה בזה ודבר גורר דבר, יש הרבה נקודות שמגיעים אליהם בתמימות ושם פוגשים בזכרון שמוליד כאב.

למשל בחוברת של ויזה שמציעה כל מיני הצעות ומציאות פתאום ראינו חופשה משפחתית באזור האגמים באיטליה, ומייד דמיינתי את המקומות בהם היינו. כולנו. וכמה עמר נהנה. ואיך שנה אחר כך כבר לא היינו יחד.

בכל זאת, עם הזמן, היום יום מזמן פחות ופחות מפגשים שכאלה, ויותר דברים שחולפים על פניהם וממשיכים. ואותם מקומות הופכים נדירים יותר, מוקפים במדבר של דברים רגילים.

ויש גם את אותם מקומות שנשחקים מרב שימוש.  כמו השירים בדיסק שאני שומע תמיד. או הביקור השגרתי בחדר של עמר. מבט סביב. הנה המיטה שם אני מדמיין אותו שוכב. מחייך אליו ומביט בתמונה שעל הסטיקר בדלת הכניסה.  וכל זה הופך לחוויה יומית, רגילה. ורק כשאני מביט שוב במיטה וחושב שעמר היה ואיננו עוד, רק אז אני מתאבן לפתע.