המקרר היה הרכוש המשותף הראשון שלי ושל תמי. הדבר הראשון שקנינו יחד בתור זוג. אתמול (נכתב שלשום), הוא פינה את הבית לטובת מקרר חדש אחרי למעלה מעשרים שנה. ייקח כמה ימים להתרגל ואחר כך נשכח איך נראה הסידור הקודם.
כך מתנהל השנוי הזוחל בסביבה הקטנה שלנו. בצעדים קטנים. רק צילומים ישנים מזכירים פתאום איך נראה הבית לפני שהוספנו קומה. שהחלפנו צבע. איך נראתה הגינה, עם השיחים הנמוכים ובלי גדר. איך הבית היה מסודר לפני שקנינו ספה חדשה ושינינו את המקום של הפסנתר. איך נראו הילדים כשהיו קטנים.
בנסיון להנציח ולשמור על מי שכבר איננו, אנחנו פוסעים על אותו שביל של שינויים קטנים. שינויים קטנים שמצטברים לשינויים גדולים שמבהירים שהדברים השתנו.
הרבה תחושות מתמקדות בחדר שהיה של עמר. אפשר לנסות להקפיא את הזמן. לא להזיז אף פריט בחדר. לשמור את הדברים כמו שהם על השולחן ובארון. כאילו הוא רק לרגע יצא ומיד חוזר. כאילו, כשנכנסים לחדר חוזרים במכונת זמן ולא חייבים להיפרד. הבעיה היא שאפשר להשאיר הכל על השולחן, אבל הוא לא ישב לידו.
אפשר לשבור הכל. להעביר את הדברים. להוציא את הריהוט. לשנות את תפקידו של החדר. לא להתמודד עם מה שהוא אומר. לעצום עיניים ולאטום אזניים.
ואפשר לתת לחדר להמשיך לחיות. החדר יכול להמשיך לחיות. לעבור שינויים קטנים, כמו שכולנו חווים כל הזמן. הכל נשאר במקומו, אבל יש בחדר מחשב חדש. ילדים משחקים ומשתמשים בו. מארחים חברים. אפשר לקחת את מערכת הסטריאו. אפשר להחליף תמונה על הקיר. לאט לאט, החדר של עמר ממשיך לחיות. אט אט מתרחק ממה שהיה. אולי כך הוא היה משתנה לאיטו אם עמר היה שם. רק שהוא לא היה מדביק את הסטיקר "עמר אתה חסר".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
