אבא של עמר

לפני שנה בדיוק התלבטתי אם להתחבר לתאריך או ליום בשבוע. השנה, למרות שהאזכרה תיערך בדיוק בתאריך, הבנתי שאני מחובר ליום בשבוע. שמתי לב לכך כאשר ביום שלישי, בשבוע הראשון של כתה י"ב, נסעו התלמידים לביקור בבקו"ם. בדיוק כמו אז. מאז עוקבים הימים אחר השנה ההיא כמו צל. כל יום הולך בצעדיו של היום ההוא. היום הוא היום הארוך ביותר. יום חמישי. כל כך הרבה דברים שקורים בפעם האחרונה. כל כך הרבה פרטים שנצרבו בזכרון. שעה אחר שעה אני צועד בתוך אותו יום חמישי. יודע בדיוק מה צפוי. את כל מה שהיה ומה שיהיה. הנה, עכשיו, עשר בלילה. בשעה הזאת, אני כבר בבית. מעט חולה ומתחיל להתארגן לשינה. הנה, עכשיו אני מתעדכן בטלפון שעמר התעורר ומרגיש לא כל כך טוב. שהכל בסדר. שנפגש מחר בבוקר. הנה, עוד מעט אני שוכב לישון. בעוד שעתיים יעיר אותי הטלפון.