אבא של עמר

את האוסף האחרון ערכנו לאזכרה הקודמת. שנה ראשונה. מין סיכום של אותם שירים וקטעים שליוו אותנו באותה שנה מזכרון לזכרון. אחר האזכרה עבר אלי לאוטו, ושם התנגן יום יום, בדרכי לעבודה וממנה. יום יום נסעתי עם השירים לעמר.

כעת, בשנה השנייה, שמרנו את אותו האוסף ורק הוספנו לראשיתו את השיר של LBA, שיביא את טעמו של הילד המשחק במחשב עם החברים האחים וההורים. הנה כך, ליום השנה, הוצאתי את התקליט מהאוטו והשתמשתי בו בבית. למחרת, כשנכנסתי לאוטו ונסעתי, פתאום התקליט לא היה שם, והיה מוזר, דווקא ביום הזה, שאין לי את המוסיקה של עמר.

משהסתבר שהתקליט איננו פתחתי את הרדיו ועברתי בין התחנות, מחפש משהו להאזין לו. והנה באחת התחנות אני שומע את Time of your life של Green Day, ושוב אני מקשיב לתקליט של עמר, ולו רק לדקה או שתיים.

ברגע הראשון אני מתפעל מצירוף המקרים. כשקורה לנו צירוף מקרים כזה מתעוררת תחושה נעימה, כאילו מישהו שומר עלינו. אחר כך אני חושב שזה לא בדיוק ככה. ממש לא.