אבא של עמר

חלמתי חלום והוא, כמנהג החלומות, תלוש והזוי, ואת רובו אף אינני זוכר. היינו כמה אנשים בכמה מכוניות, והייתה אשה צעירה שמסתבר שגרה במושב סמוך והיא , כך אמרה, אחותה של שושנה דמארי. והשיחה, שאינני יודע על מה נסבה, הזכירה מאורע משנת 2004, אולי אולימפיאדה, או אירוע בידור או משהו דומה, וציינתי לעצמי (או שמא מישהו אחר אמר. הדברים בחלום אינם ברורים) ששנת 2004 הייתה מזמן. ואז חשבתי ששנת 2004 היא השנה של הניתוח של עמר, והנסיעה האחרונה לאיטליה, וזה כבר קרוב לסוף. והנה, חשבתי בעצב, הימים שבהם עמר היה איתנו גם הם היו מזמן.

המחשבה הזאת אינה חדשה. אני מכיר אותה. אני מזהה אותה בצער כאשר אני מבין ששנתיים הם זמן ארוך. הדבר המצער היה שפגשתי בה בחלום. בחלום הרי יכול לקרות הכל. החלום הוא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. שם לא חלים חוקי הטבע והזמן. שם הגבול הוא הדמיון, ואף למעלה ממנו. שם אני יכול לפגוש את עמר. שם הוא יכול לבוא כרצונו, לעשות מה שיבחר, לשחק, לצחוק, לספר סיפורים. שם, רק שם, כל עוד אני חולם, אין ממשלה למוות ולאבדן.

כל כך חבל דווקא שם בחלום, לפגוש מחשבה של מציאות מעציבה.