אבא של עמר

היינו בבוקר אצל עמר.

כשאנחנו אומרים "ללכת לעמר", אנחנו מתכוונים לקבר שלו.

יש שם סלע גדול וגינה קטנה, ובגינה פרחים, ואנחנו משקים אותם מדי כמה ימים.

בבוקר ראינו על האדמה הבוצית סימני עקבות, ועל הסלע, אותם העקבות, צבועים בוץ  אדמדם.

לא ידענו לזהות את העקבות. קצת דומות לחתול, אבל אחרות, גם גדולות יותר. אולי נמיה. יש באיזור הרבה נמיות. אולי שועל.

כך או אחרת, העקבות שם, והגינה כמו שהייתה. שום נזק או סימן.

היה נחמד לפגוש אותן. כולנו אוהבים בעלי חיים. להתבונן בהם. להתחבר לקיום העירני שלהם. עמר תמיד צילם אותם בכמויות. הנה פתאום באה חיה לביקור.

בקיום המוזר של מי שאיננו בגופו אבל חי בזכרוננו, מי ששוכן עם מלאכים ופיות ושאר יצורים שבאגדות, מי שנמצא תמיד, לילה ויום, קיץ וחורף, באדמת הגבעה הצופה לים, מה טבעי יותר מקשר כזה עם חיית השדה?

בקיום של ילד שלא קיים, שלא יכול לשחק ולדבר, מה משמח יותר מחבר שבא לבקר?   

ברוכה הבאה חיית השדה. רק הזהרי לא לדרוך על הפרחים. ולא לאכול אותם.