אבא של עמר

כשאני הולך לבדי לבית הקברות אני גם חוזר לבדי.

אם הולכים בזוג, חוזרים בזוג.

אבל כאשר כל המשפחה הולכת, כישות אחת, ואחר כך היא חוזרת, כישות אחת, תמיד אני מרגיש כאילו מישהו מאתנו נשאר שם ולא חזר. תחושה לא נוחה ששכחנו מישהו. בכל פעם הולכים לשם כולם. כשכולם יחד, זה שלם וטבעי, ובהרבה מובנים עמר איתנו. הוא תמיד אתנו, בכל מקום. אבל לא כשחוזרים. כשחוזרים מבית הקברות – הוא תמיד נשאר שם. לבדו.