זה נשמע כמו ל"ג בעמר. זה לא. ספירת העמר מסתיימת כעבור ארבעים ותשעה ימים. הספירה שלנו לא. בהתחלה סופרים בימים, וכשמגיעים לשלושים עוצרים לרגע. יש כאלה שמנצלים את הזמן הזה להקמת מצבה. אנחנו לא. מצבה הקמנו רק כשהגענו למאה. בשלושים נערך טקס בבית הספר. אני זוכר את הדממה. כל השכבה יושבת יחד, ודממה. אני זוכר שהקראתי כמה דברים. למרבה הפליאה, דווקא אז קולי לא נרעד כשקראתי. זה הופיע מאוחר יותר.
הכי אני זוכר את השיר שאוריה שר. זה קל, כי מאז, השיר הזה מלווה אותנו בכל טקס ובכל פסקול. אבל אז זאת הייתה הפעם הראשונה ששמענו אותו. די מפתיע, כי מדובר בשיר ותיק. אוריה ישב על המדרגות ושר את "פרח שחור". שערי השמים נפתחו ונשימתנו נעתקה.
אני זוכר שהיה זה היום האחרון לפני יום כיפור. לאחר החג נסענו לקנות את התקליט של כרמלה גרוס ואגנר. זה התקליט שיש בו את "פרח שחור". שמענו אותו, ואחר כך הוא נכנס לכל האוספים שלנו. שמעתי אותו שוב ושוב כל השנה האחרונה כשנסעתי באוטו עם התקליט של האזכרה.
שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים שאני כבר לא יכול לזכור את הבצוע ההוא, של אוריה. אבל אני יודע, ששום בצוע לא משתווה אליו. שום דבר לא דומה לרגע ההוא.
כל האירוע ההוא, כמו כל אותם ימים, נטועים בזכרונות של סתיו 2005. מאד מאד קרובים לזכרונות של סוף קיץ 2005. כמעט מתערבבים בימים שעמר היה אתנו. ימי בית הספר האחרונים.
היום עברו שנתיים מאז אותו טקס. היום עברו שלושים יום מיום הזכרון השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
