שנתיים, מסתבר זה המון. אבל לעומתן, אחת עשרה שנים הן נצח. בעוד אחת עשרה שנים, רק אז, נספור שלושים שנה מיום שעמר נולד. והרי שלושים שנות חיים, כשהן כל המכסה כולה, הן שנים קצרות ומעטות. ומה שבע עשרה?
ביום ההוא, שימלאו שלושים לעמר, נסתכל סביב, ואז נביט אחורה. נראה איך הדברים השתנו. נדמיין את עמר מגיע ומנסה להכיר את העולם. המכוניות בתמונות שעל הקיר, אצלו בחדר, יהיו מיושנות. בכלל, הבית שונה. הנה, בימים אלה אנחנו מחדשים את הגג והקירות, והם יראו שונים ואחרים. כל החיות שאצלנו, שעמר הכיר, לא יאריכו ימים עד אז. אנחנו, אם נהיה, נהיה שונים. הזדקנו הרבה. והאחים, כל כך השתנו. כבר לא ילדים. מזמן. ככה יהיה אם עמר יבוא. הוא לא.
ועמר, בן שלושים, איך הוא נראה? איך הוא? איך היה יכול להיות? צריך להיות? ואת הניחוש הבלתי אפשרי הזה יש מי שיודע. הכל נכתב מראש ברגע שנולדנו. קודם. תכנית מדויקת אך סודית יוצאת לפועל. ברקמות שלנו כתוב. כך יגדל. כך תצמח השן הראשונה. כך תיפול. כך סימן ראשון לשקע הזה בחזה. כך הוא גדל. כך הילד גובה, הופך לנער. השיער מתכהה ומתקשה. האף, הופך מכפתור ילדותי לישר, ומתחיל להתארך. פתאום פסק הכל, והתכנית נשארה, כתובה ברקמות. מה כתוב בך? מה עוד היה, ולא היה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
