אבא של עמר

אני עושה כאן דבר שלא עשיתי עד עתה. אני כותב כאן, בבלוג של אבא של עמר, על דבר שאין לו שום קשר. הופך אותו לרגע לסתם בלוג של חול. יש משהו שאני רוצה לספר, וכאן זה המקום שלי. אני ממש לא יודע אם הדבר טוב או רע. מכל מקום, החלטתי לכתוב כאן.

רציתי לספר משהו משום שאולי הוא מעניין, ואני אולי האדם היחיד שיודע אודותיו.

מישהו כאן רואה ערוץ אחד? בסוף שבוע? בשתיים לפנות בוקר?

מישהו?

לפעמים אנחנו. באמצע השבוע, יש סימפסון בחצות.

בשישי האחרון, משום מה, הטלויזיה נרדמה על ערוץ אחד. זאת אומרת היא הייתה מכוונת לערוץ אחד ואנחנו נרדמנו. אחרי שמסתיימים השידורים הרגילים יש שידורים מחזוריים של כל מיני מופעים ותכניות בידור הזויות מהארכיון. כך קרה שהתעוררתי במקרה בשתיים בלילה והנה לנגד עיני מופיעה להקת אתניקס בסגנון שנות השמונים. זאב נחמה בבלורית וג'ינס מענטז ושר, ומדי פעם מזמין לבמה כל מיני אורחים שמצטרפים למופע.

אני חצי מאזין חצי נרדם כשלפתע אני שומע אותו מזמין לבמה את בועז יונה. עיני נפקחות ועל הבמה בחור צעיר מחזיק תוף גדול ומנגן מוזיקה בוכרית. בחור חסון, נמרץ, שופע חיוכים, בלוריתו שחורה ושופעת, ופרצופו – אני שוב ושוב מביט - זהו בועז יונה. זה מחפציבה. רק צעיר בעשרים שנה, כך שעתידו לפניו. וכולו נראה כמי שעתידו לפניו. חסר דאגה, שמח, חי את המוזיקה.

אני מתבונן בצעיר הזה, ואני יודע את אחריתו. באמת הצטערתי בשבילו. הייתי באותו רגע עם בועז הצעיר, ואני כמו אוראקל, עתידו גלוי לפני, אך מן הנמנע לשנות דבר או אפילו לגלות. איזה רגע נפלא הוא זה שבו העתיד סמוי מעינינו וכולו הבטחה.

הייתה לי הרגשה שאפילו בערוץ אחד, אלה ששידרו את התכנית לא ידעו מה יש בה. ואני, הצופה היחיד, הייתי חייב לספר לכם.