בכל פעם שהשמש שוקעת, בדיוק באותה שניה, אנחנו יכולים להבחין כיצד עוד יום עבר. ויהי ערב. או אולי בהשכמה. בדיוק באותו רגע שמתעוררים, מתחיל יום חדש. כך, ברגע מדויק, מתחלק הזמן הרציף ליום שרודף יום. אפשר להתבונן במחוגי השעון, להציץ באותה שניה של חצות, אבל זאת חוויה חיצונית. שרירותית. ההשכמה היא הכניסה האמיתי ליום חדש. היא לא מדודה ומדויקת כפי שרק השעון יודע, אך היא אמיתית. היא שלנו. בוקר של יום חדש.
קשה יותר להבחין בשנה שעוברת. נכון, יש את לוח השנה. אבל גם הוא חיצוני. מלאכותי כמו מחוגי השעון. מהי החוויה האישית, האמיתית, של שנה מתחלפת. אפשר להתבונן בפרחים או בציפורים הנודדות. להניח לסנונית הראשונה לבשר את בא האביב. אני חושב שהשנה מתחלפת עם הגשם הראשון. היורה.
מול כל השינויים האיטיים, הלא ברורים המובילים מיום ליום אני מוצא נקודה אחת, מאירה, זוהרת. נקודה אחת שבה פתאום הכל משתנה. לאחר היובש ההולך ומתמשך של הקיץ. לאחר הנוף המצהיב. לאחר האבק. הגשם בא ושוטף ומשקה. בן רגע משתנה צבעה ומגעה של האדמה. ברגע הזה מתחיל להתגלגל המהלך הגדול של מחזור חיים חדש. אחרי היורה, במוקדם או במאוחר יבואו עוד גשמים. לעולם לא נדע מיהו הגשם האחרון בעת רדתו. הגשם הראשון הוא חד, ברור, מוחשי. הוא בדיוק המקום בו מתחלפת השנה.
היורה תמיד משמח. מביא ברכה ותקווה, וחיים חדשים. תמיד מחבר אותנו לכל השנים שעברו. מחבר לנו יחד את כל השנים כמו חרוזים מושחלים על חוט אחד.
עמדתי השבוע ברמזור כשבפעם הראשונה ראיתי את מראה הטיפות הניתכות על הכביש הרטוב. התחברתי לכל השנים שהיו. פגשתי את השמחה. ואת העצב הגדול.
_____________________________________________________________________________________________
כמו החיים.
הם מתחילים בלידה. והיא צפויה. ברור וידוע שתגיע. לא ידוע בדיוק מתי. רק בערך. והיא מגיעה. והחיים מתחילים. והמפגש אתם כל כך חד וברור.
המוות פחות צפוי. תמיד יכול להגיע במפתיע. ברור וודאי שבסוף הוא יגיע. אבל רק בדיעבד אפשר לדעת שהחיבוק הזה, היה החיבוק האחרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
