בשבוע שעבר ראיתי במוסף תמונה שזעזעה אותי. בקונגו מתנהלת מלחמת אזרחים. גם בקונגו אנשים טובחים זה את זה. בנוסף, הם יורים גם בגורילות. מהכתבה לא ממש הצלחתי להבין למה. אבל הם רוצחים את הגורילות. באחת התמונות נראות מספר גורילות שנרצחו. גופים שחורים, ענקיים, שעירים שרועים בשדה. כולם קשורים למעין אלונקה מענפים. הם נראים צלובים. כאילו הוציאו אותם להורג בטקס רב רושם בכיכר העיר. והם, מה הם מבינים? חשים את האימה, את השנאה, את האלימות, ולא מבינים דבר. ענקים טובי לב שהפכו קורבן לזוועה אנושית. כתה של קוואזימודו.
למה התמונה והרצח כל כך מזעזעים? למה כשאנחנו מוקפים כל כך הרבה אלימות ורצח וקורבנות אדם, למה דווקא התמונה הזאת כל כך קשה? כי הגורילות מספיק אנושיות במראן, ובמהות שלהן ובמעט שהן יכולות להביע. וכי הן כל כך לא אנושיות, לא מתוחכמות, לא מבינות דבר. תמות ותמימות לחלוטין, כמו ילד קטן. כי החיות האלה הן הילד הקטן שבתוכנו. הן אנחנו, כשהיינו בגן עדן ועדיין לא נגענו בעץ הדעת ובפריו. הן השריד החי של המקום הרגיש והנקי הזה. כמו בתרבויות מסוימות בהן המשוגעים נחשבים לקדושים. כמו אצלנו, היכן שהנבואה ניתנה לשוטים ולקטנים.
הצליבה של הגורילות צורבת את הגבול שבין הטוב והרע. הרי זה מה שלמדנו מעץ הדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
