אבא של עמר

אתמול אירחו ברדיו את יהודה אטלס במלאת שלושים לילד הזה שהוא אני. כשהספר יצא אני כבר לא הייתי ילד. הייתי חייל בצבא. ובעיני ה"כבר לא ילד", כל כך הזדהיתי עם כל מילה של המחבר המבוגר המשמר את נקודת המבט של הילד הקטן. מביט ממש מאותו גובה שבו אפשר להתחבא מתחת לשולחן.

בתכנית הקריאו חלק משיר שנקרא "ריחות שאני אוהב" -

ריחות שאני אוהב:

ריח של בוקר כשקמים מוקדם

וריח הכר לפני שאני נרדם,

צבע טרי על הקיר

וריח של תירס בסיר,

ריח של דשא כסוח

ואבא אחרי הגילוח,

מדורה של עלים ועשן

וריח של ספר ישן,

קליפה של תפוח זהב

ועץ עם גויאבות בסתיו,

סבון שעולה ביוקר

ואוטו של לחם בבוקר,

ריח חנות גרעינים

ואוטו חדש - מבפנים,

ריח אקדח של פורים

תכף אחרי שיורים,

והריח הזה שאפשר לנשם

אחרי שיורד גשם ראשון,

וריח פריחה של מנתור

וריח עוגה בתנור

והכי מהכל- ריח של גור.

כל משפט, מיד כששמעתי, מיד הרגשתי את הריח*. אפשר לדמיין ריח, והיה נחמד איך כל משפט מכוון אותך לריח נעים אחר. תמיד נחמד להתחבר כך לילד שבפנים. ומה מחבר יותר מזכרון של ריח וריח של זכרון?

אלא שהיום, בכל פעם שאני מתחבר לילד שבי, לילד הזה שהוא אני, יש בי עוד ילד שאני מתחבר אליו.

*חוץ מהריח של המנתור. הפעם הראשונה שנתקלתי בו, במנתור, הייתה כאן בשיר הזה. סטודנטית שלמדה איתי הסבירה לי מה זה מנתור. ואין לי זכרון של הריח שלו. וגם לא של הריח שלה.