אבא של עמר

לפני די הרבה שנים, בחופשת סוכות, כמעט טיילנו בתבור. היינו בסביבה ורצינו לעלות אבל הכביש היה בשיפוץ והדרך חסומה וויתרנו, והזכרון המשפחתי של הר תבור נשאר בעיקר של מראהו מנגד. מראה הכיפה הנישאת מעל העמק.

בכל נסיעה לבית החולים, בימים שמחים או עצובים הוא נשקף אלינו. בימים השמחים, הייתה בו הבטחה - בקרוב נטייל ונעלה לפסגתו. אחר כך הוא הוחתם לתמיד בחותם של עצבות. יותר. חותמת של מוות.

קיבלנו לא מזמן ספר עם מסלולי טיול נחמדים ושוב הופיע התבור לנגד עיני. כשמדפדפים בספר, בכל דף ודף מדמיינים איך נטייל באותו האתר. בדף של התבור היה משהו מרתיע. ואינני בטוח מפני מה אני פוחד.

האם המפגש המחודש, הכניסה לשם תעיר את האימה, תנפץ את הקרום הדק של מה שנראה כחזרה למסלול. או להיפך. הפחד יבלע אל תוכו של טיול מהנה ותמחק עוד נקודה מאיימת. הנורמאליות תתחזק. העצב יתכסה.