אבא של עמר

אדמונד היה הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. ודאי שאני זוכר את שמו. כולם מכירים בשם את הילד הכי גדול ושמן בכתה ח'. במיוחד אם אתה רק בכתה א'. אדמונד ההוא בטח היה מגיע לי היום עד לכתף. בכל זאת, כולה ילד בכתה ח'. אבל כשאני מנסה להיזכר בדמותו, הוא עדיין גדול כזה, ואני מגיע לו בקושי עד הבטן. ככה זה. כי הזכרון ההוא, שנצרב כשהייתי בכתה א', הוא בדיוק בגובה העיניים של אז. כך בדיוק הוא יעלה בכל פעם. כל זכרון ילדות.

בזכות התכונה הזאת של זכרונות הילדות יתרחש הפלא בכל השנים שיבואו. ככל שהאחים של עמר יגדלו ויעברו אותו בגיל (קשה להאמין שגם בגובה), ואפילו בשנים רבות, הזכרונות לא יפגעו. תמיד בזכרונות שלהם הוא ישאר האח הבכור. הגדול. הבוגר. תמיד בזכרונות יחזרו לאותה נקודה של פרידה, ולפניה. תמיד, כשיחשבו על עמר שנשאר בן 17, הם יחשבו על האח הגדול. נדמה לי שבשימור הזה יש מידה של נחמה.

כשמסתכלים על הזכרונות מבחוץ זה נראה אחרת. אני חוזר בכל פעם להתבונן בתמונות של עמר. לראותו כפי שהיה. בכל תמונה, בכל גיל, הוא נראה כפי שהיה. בתמונות האחרונות הוא נראה כפי שנשאר בזכרונות האחרונים. אין יותר עדכונים. התמונות האחרונות מתארות בדיוק את עמר שקיים בדמיוני כל העת. והנה, הסתכלתי באחת התמונות האחרונות הללו, מיום ההולדת של גיא. ועמר, בתמונה נראה בדיוק כפי שהוא. בדיוק כפי שהוא נראה לי היום. ואז ראיתי את גיא בתמונה – והוא קטן. ממש ילד קטן. כל כך שונה מהילד של היום. וההבנה הזאת, שהתמונה בכלל לא מתארת את מה שיש, ושעמר נשאר שם, רחוק בזמן, אין בה ולו שמץ של נחמה.

כמו בציור של אשר. במבט ראשון, הכל נראה כציור שלם והגיוני. ואז אתה מתמקד בפרט אחד, או היבט אחד, והוא ברור ומובן. אחר כך אתה מתמקד בחלק אחר, וגם הוא, בפני עצמו, נראה פשוט והגיוני. ורק הראש, כשמביט בכל היצירה יחד, מסביר לך שזה לא יתכן. בלתי אפשרי. זאת רק אשליה.

הנה התמונה. הכל במקומו. הנה עמר. נראה בדיוק כמו היום. הנה גיא. ילדון. וזה לא יתכן. רק אשליה. ואין מי שיוכל להסביר.

תמיד הייתה הבחנה בין התמונות של עמר הילד, עם הזכרונות שנוגעים בהם, והעצב שעוטף, ובין התמונות האחרונות, מהחדשים האחרונים. עמר הילד זה עמר שכבר היה ונגמר. במקומו כבר הגיע עמר אחר. שנה אחר שנה התחלף עמר ישן בחדש. ועמר האחרון זה עמר שנשאר. זה עמר מעתה ועד עולם. זה עמר שבעיני רוחי. זה עמר של הגעגועים. זה עמר.

אחרי ההתבוננות בתמונה ההיא, גם עמר שנשאר – לא נשאר. נשארתי בלי.