הזמן האהוב עלי הוא שישי אחר הצהרים. תמיד יש בו אור של שלווה. שקט בעולם. מוזיקה נעימה בכל הרשתות ברדיו. היום כבר מרופד בכמה שעות של חופש וריחוק ממטלות היומיום. וקדימה, במבט קדימה מחכה יום שלם של מנוחה. שום דבר לא מאיים על גבולות הבטחון של השקט הזה. אם יש נקודה מדויקת של רוגע זוהי הנקודה. שישי אחר הצהריים. שעה של קסם.
צריך לאהוב בצורה מוחלטת את הרוגע של יום שישי כדי להבין את הכובד של מוצאי שבת. אחרי שכבר החשיך. השבוע כבר פולש לתוך המנוחה. מודיע – "זהו. נגמרה החגיגה". אמנם לפנינו עוד כמה שעות של שקט רועש אך המודעות כבר נחשפה והקסם פג.
שישי הוא זמן של התכנסות. אני מתכנס בעצמי, ואחר כך המשפחה מתכנסת לסעודה. ארוחת ערב של יום שישי. ובמוצאי שבת החבילה מתפרקת. יום לא סדיר מסתיים בערב היחיד שבו אין ארוחת ערב משפחתית. ארוחת בוקר בעשר. ארוחת צהריים בארבע. ואין ארוחת ערב. בערב כל אחד פורש לענייניו. מתנתקים זה מזה. הנה, עמר במחשב למעלה. רחוק. מנותק.
כל זה היה פעם. בימים רגילים. היום, הריקות של מוצאי שבת הרבה יותר רחבה. ועמוקה. ועמר הרבה יותר למעלה. יותר רחוק. יותר מנותק. עדיין, מוצאי שבת נשאר הזמן המדכא ביותר בכל השבוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
