אבא של עמר

בשנה הזאת, בראשונה, לא הדלקנו נרות בבית. בחנוכה. אצל אחרים כן, אבל בבית לא.

כמו לשיר. אני זמר מקלחת – אוהב לשיר להנאתי. אבל לשיר זה כמו להבעיר אש. מרגע שהיא בוערת צריך רק להוסיף עוד עצים, אבל כדי להבעיר אותה בתחילה דרושים מאמץ והתכוונות. דרושה אנרגיה. הנה כך, הפסקתי לשיר. האנרגיה המבעירה את השירים היא מעולם השמחה. הייתי אומר שלשיר זה להבעיר ענף חדש מאש שכבר קיימת בתוך עצמך. רק לגעת והשיר בוער. והאש הזאת המדליקה את השירים, שהייתה בי פעם, כבתה. יצא לי בכמה הזדמנויות לשיר. אלא שאז באה אש מבחוץ והבעירה אותם. האש הפנימית המבעירה את השירים- היא כבתה.

אותה אש עצמה, אשר בנויה משמחה, משמשת להדלקת הנרות בחנוכה. הדלקת נרות, וחג, ושירים. ובשנה הזאת לא יצאה אש ולא הדליקה את הנרות.

כמו המקומות שבהם אני נרתע מלגעת, אינני יודע מהו הדבר. האם אני נרתע מחוויה כואבת ומאיימת או פשוט חושש שאותה חוויה תתנקה ותתעצב מחדש ממרכיבים חדשים. האם אני נרתע מזכרון או משכחה. לא שחשבתי על הדברים האלה והחלטתי כך או אחרת. פשוט, האש לא יצאה והנרות לא דלקו.

יש משמעות לכך שהדברים קרו מבלי שנתתי לכך את הדעת. יש בכך הליכה זהירה על הקרח. עקיפה של נקודות חיכוך. חלחול לתוך השיח הפנימי של מה שקורה בעולם החיצוני. העולם והסביבה ששם עוקפים בזהירות אך בבטחון את נקודות הסיכון. מה שמובן כאשר הוא קורה ביחס לאחרים מעורר תהיות ביחס לעצמי. בהליכה על הקרח אפשר לבחור את המסלול הבטוח והיציב ואפשר לחפש את הקרח הדק. לא כדי להסתכן אלא ממש לחתור לקראת הנפילה אל המים הקפואים. אל העצבים החשופים. הכאב המכה בעצבים החשופים זועק חיים. אין כמו הכאב להזכיר לך שאתה חי. הנסיגה מהכאב היא נסיגה. לרגע אני מבין את אלה המרגישים הכרח לפגוע בעצמם פיסית על מנת להרגיש. לפרוץ בכח את המעטה המגן עלינו. לא לכאב אני מתגעגע אלא למה שהיה כרוך בו. התהליך שבו הכאב הולך ומתעמם, שבו אתה כביכול חוזר לעצמך כרוך במסע מתמשך בזמן. מסע שבו אתה הולך ומתרחק מראשיתו, והרי המסע בזמן כוון אחד ויחיד יש לו. אבל הגעגוע מושך אותך בדיוק לכיוון ההפוך - אחורה. הנה כך אתה נוסע בעל כרחך, ממשיך, ובה בעת רוצה לחזור. אפילו כברת דרך. אפילו רק עד לאותם ימים של כאב עצום אבל של זכרון טרי וחי. למרחק של כמעט נגיעה.