מזה שנתיים ויותר אני מנסה לתאר במילים את שאינו ניתן לתיאור במילים. כמו הדברים החשובים באמת שהם סמויים מן העין, כך הדברים שמעבר למילים. על כן, הדבר הפשוט ביותר הוא להפנות ישירות לקטע. אי אפשר במילים.
בכל זאת יש לי כמה דברים להגיד. אחד הדברים שאהבתי ביו-טיוב הוא התגובות לקטע. התיאורים של החוויה המיוחדת. ההערצה לז'אק ברל. הסופרלטיבים. עם כולם הזדהיתי. אפילו ההערות הקטנות, כמו מי שכתב "הלוואי הלוואי שהייתי מבין צרפתית, אפילו שאין צורך להבין, כי הכל גלוי וברור". או מי שגילה כי צפה בקטע שוב ושוב מאה פעם. אפילו עם מי שאמר שהוא מת לשיר את השיר הזה (ואם אפשר, כמו ברל).
כשצפיתי בבצוע נבלעתי ונעלמתי בתוכו ובו בזמן הייתי ככל שאפשר להיות. וכל זאת, בצפייה טלוויזיונית וממרחק כזה של זמן. כאן אתה נוכח כיצד יכולה טכנולוגיה לקלוט, לשמור ולהמציא מחדש חוויה עצומה שכזאת. העצמה הזאת הנשמרת, מחפה על, אך גם מחזקת את העובדה שהאיש השר כבר מזמן איננו חי בינינו. מי שיצר כך, ומבצע כך, יכול למות בסיפוק. בכל זאת, עובדת מותו מאירה על אותו המקום לשם נאספים כולם. אני חושב שחייו ומותו של איש כזה הם עבורי סמנים של תקופה. פרטית וכללית. מותו חותם את העבר בחותמת של "שוב לא יהיה". אבל הטכנולוגיה, היא מסייעת ומצליחה להשאיר בי כזאת חוויה עצומה.
וכשאני מתרחק (בקושי) מהחדר, מהמחשב, והוא ממשיך לשיר בפעם המאה ואחת, ותמונתו מרצדת על המסך, נשארת ההופעה כקולו של עץ בודד הנופל ביער. יש משהו מאד מנוכר בטלוויזיה פועלת ללא צופה. מראות וקולות מהדהדים בחדר ריק מאדם. רק הנוכחות שלי נותנת את המשמעות. ובתמורה, אני זוכה בחוויה מפעימה. אז למשך שתיים וחצי דקות עשינו עסק שבו שני הצדדים מרוויחים.
כבר לפני די הרבה שנים, כשהשידורים היו ממילא בשחור לבן ולא יכולת לדעת אם גם התכנית מצולמת ללא צבעים, שודר ערב אחד המופע של ז'אק ברל באולימפיה. אולי הייתי אז בתיכון. זה מתאים לזכרון וגם לצבע. וכבר אז נדהמתי כמה חזקה יכולה להיות חוויה של צפיה במופע מצולם של זמר בודד עומד על הבמה. התמונות ההן נחרתו בזכרוני ממש כאילו זכיתי ונכחתי במופע עצמו. שמחתי להיות מובל לאותם קליפים.
הכל משום שערב קודם לכן, בדרכי הביתה שמעתי את השיר הזה, והוא טלטל אותי כך שישבתי, חיפשתי וצפיתי. שוב ושוב ושוב. טכנולוגיה.
משורר. מלחין. מבצע. זמר. שחקן. בן אדם. מבלי לדעת דבר על האדם שמאחורי התמונות, וללא כל צורך לדעת. בן אדם גדול. אני יכול רק לאהוב אותו. ואם יש משהו שם, מעבר, אולי אפילו עמר פגש אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
