התרגלתי להתבונן פנימה ולחפש. התרגלתי לתת לדברים לצוף. התרגלתי לצור אותם למילים. את המילים להניח כאן. כמו כל מלאכה קשה צריך להתגבר כארי כדי לבצע אותה. והתרגלתי להפסקה. מסיבות שונות לא כתבתי כבר שבועות וכעת החזרה קשה. האם ההרגל הוא ברכה שיש לדבוק בה ולקיים אותה? או נוחות שמשחררת מהצורך להתמודד? מי ההרגל שקנה אצלי שביתה? ההרגל לכתוב או ההרגל להפסיק?
השכול והאבל הפכו למילים. הרגשות מצאו דרך ופתחו פתח ונפרשו למילים. מילים משחררות. לא יוצר ולא גולם שקם עליו, אבל הכתיבה הפכה כמעט לקיימת בפני עצמה. וללא כתיבה, לאן זורמים הדברים? היכן הם? בזמן שלא כתבתי המשכתי להרגיש. ולחשוב. ולזכור ולהתגעגע. גם ללא המילה הכתובה. ו היא הייתה שם. מוזר ככל שישמע, המילה הכתובה היתה שם גם כשאינה נכתבת. מן מהות שנוצרה אצלי. וככל שהלכתי והתרחקתי הלכה האפשרות הנדחית הזאת ודהתה. ודברים שכבר כתבתי בעבר, חיכו והמתינו. ודברים שנהגו בי חיכו והמתינו. וחזרתי.
אל ההרגלים, ואל הדברים שנרצה לעשות, או נחליט לעשות, אפשר לפנות ולשוב ולהפגש. לא כמו מי שנפרד מאתנו. לכל הפחות כך נדמה לנו. כך אני מוצא את עצמי כותב על הכתיבה שאיננה ובתוך כך בורא אותה מחדש
בבלוג זה
בכל הבלוגים
