אבא של עמר

תמה  שנה. חשוב יותר, שנה התחילה. חגגתם? אני לא.

יש משהו מיוחד ושונה ב"חג" הזה שמחליף קידומת. אין לי שום עניין בישוע, אבל החג הזה דומה יותר מכל ליום הולדת. כל החגים באים והולכים. עוד מעט פסח. עבר פסח. חנוכה. עבר חנוכה. עוד אחד בא והולך. כל שנה אותו הדבר. בערך.

המעבר משנה לשנה זה כבר דבר אחר. בדיוק כמו יום הולדת. על כל שנה מוטבע מספר מזהה. בכלל אין חג. יש מעבר. כל מעבר כזה הוא כניסה למקום חדש ופרידה מהישן. ועוד התרחקות מהישן יותר. אני לא שמח על ההתרחקות הזאת. 2005 רחוקה עכשיו מאי פעם. ועמר גם הוא התרחק.

לא אכפת לי לקחת חלק בחגיגה, אבל חילופי השנים הוא לא סיבה למסיבה. רק תירוץ.

גם יום ההולדת. הנה הוא בא. יותר תירוץ מאשר סיבה.

נדמה לי שזה קורה לרבים אחרים בגילי וגם קודם לכן. כשמחשבים את הקץ לאחור אין שמחה עודפת בזמן החולף.

החיים הם נסיעה ברכבת.

המושבים בקרון פונים זה אל זה. מחצית הנוסעים יושבים בכוון הנסיעה. המחצית השניה פונה אחורה. מחצית הנוסעים מביטים קדימה, צופים אל המקום שאליו הם עתידים ללכת. מחצית הנוסעים מביטים אחורה, אל המקומות שבהם כבר עברו. המביטים קדימה הולכים ומתקרבים. המביטים אחורה תמיד מתרחקים. רב הנוסעים בוחרים לשבת בכוון הנסיעה.

החיים מתחילים בנסיעה קדימה. המבט הוא אל העתיד. אל התכניות, אל הציפיות. בשלב כלשהו אנחנו לפתע נעים אחורנית, עם הגב לכוון הנסיעה. מה שאנו רואים הוא העבר ההולך ומתרחק. קשה להבחין מתי התרחש המעבר. באיזה כיוון אתה נוסע?