כמו יעקב ועשו הופיעו התאומים בזה אחר זה. את המכשיר הישן שלי החלפתי במקרה ממש לפני יום ההולדת של עמר וכשהצעתי לו מכשיר דומה הוא מאוד שמח. כך כעבור שבוע הופיע עוד אחד ולשנינו היה בדיוק את אותו הדגם. בדיוק לשלושה חדשים.
לאחר ששכב שנה על המדף הסכמתי להעביר אותו לגיא. כך שוב היה לנו, לאבא ולבן, את אותו הדגם.
לאחרונה הפך מכשיר אחד די לא שמיש והחלטנו להחליף אותו. מצאנו אחד מצוין, יד שניה (וזה סיפור בפני עצמו), והנה לגיא יש מכשיר משוכלל ומשמח. במסגרת החיפושים והבדיקות ראיתי כי טוב, ויש מציאות בשוק, וכך כעבור שבוע גם לי היה מכשיר דומה. שוב בדיוק אותו הדגם לבן ולאבא.
הנה שני מצבים דומים ושונים ודומים. תמיד, בכל מצב אנו מנסים לחפש את המוכר. למצוא לאן לשייך אותו ואיך לקשור אותו למה שאנו כבר מכירים ויודעים. כך אנו מצליחים למצוא קווי דמיון ושיתוף גם בין דברים מאד רחוקים זה מזה. אבל כשנתקלים בדברים מאד דומים קורה ההיפך. אז הדמיון מתקבל בקלות, כמובן מאליו, ואז אנו מתחילים לשים לב לשוני. ככל ששני דברים דומים כך הדבר הבולט הוא השוני ביניהם.
הנה, שוב, בהפרש של שבוע, שני מכשירים דומים. זהים. לאב ולבן. ואני רואה את השוני.
אחר כך אני מתחבר למחשב ומתחיל לארגן ולהעתיק. תמונות, מוזיקה, צלצולים. והזכרון נושא אותי על כנפיו שנתיים לאחור. את המכשירים הישנים לא הצלחנו לחבר למחשב. משהו לא עבד. רק חודשים מאוחר יותר קראתי בפורומים שעמר השתתף בהם כמה ניסה לברר ולגלות מה צריך לעשות. רק אז, חודשים מאוחר מדי, הצלחתי להתקין מה שצריך ולהתחבר למחשב. כל כך רציתי לספר לעמר. במקום זאת רק הורדתי תמונה שלו. כעת אני יושב כאן ומיד נישא לשם, במהירות המחשבה שהיא מהירה לאין ערוך ממהירות האור.
אני חוזר לכאן, מתקין ומעתיק, ומתפעל מכל התכונות והשכלולים. לא יכול שלא להשוות. עד כמה המכשיר שהיה לעמר היה פשוט ומיושן. זה דבר פעוט בפני עצמו ולא ממש אכפת לי שעמר לא זכה לפלאפון מתקדם. אלא שהפער הזה בין החדש לישן ממחיש בחדות את מרחק הזמן. את העובדה שעמר נשאר תקוע שם. שייך לסביבה והוויה קפואים. הפער הזה קשה מנשא. השוני בין המכשירים הוא הסמן שעמר שייך לעבר. עם השנים יבואו עוד ועוד. ככל שהפער הזה הולך וגדל, כך גדל הקרע שבתוכי.
הנה סיימתי את כל ההתקנות. אני יכול להציג תמונה של עמר. המכשיר חכם ושומר על עצמו, ואת התמונה המוצגת הוא הולך ומעמעם, ועוד רגע והיא איננה. אני מרותק למראה. עד לשניה האחרונה. יש לי מן קטע כזה שאני מהופנט לדעיכה. כשאני מכבה את התנור בלילה, תנור הנפט, אני מתבונן לפעמים בלהבה ועוקב אחריה איך היא הולכת ופוחתת עד לאותה נקודה לא ברורה שבה היא כבר איננה. אני חושב שאני מבין מדוע אני כך מרותק למראה הדועך, מנסה לגנוב עוד שניה.
המכשיר הישן מונח כעת בצד. לא ישתמשו בו עוד. אולי כן. בינתיים הוא כבר לא מחובר למטען. הוא עדיין פועל אבל הולך ודועך. עוד ימים אחדים הוא יחשיך. ממש כמו מי שמנותק ממכשיר ההחיאה.
אחר כך אניח אותו במגירה של עמר. מקום מנוחה אחרונה למתנת יום ההולדת האחרונה.
אני יודע שבמכשיר עצמו אין ולא כלום. אבל בתוכי יש משהו, והוא הפעיל אותו.