אבא של עמר

מוזר מאד. אני רושם באותה מקלדת, קורא באותו מסך, פותח את אותם המסמכים, גולש לאותם האתרים ובכל זאת עובד מול מחשב אחר. המהות החיצונית שלו היא המסך והמקלדת והם לא השתנו. המהות הפנימית היא התוכן וגם זה נותר כשהיה. התווך האחר, זה הפועל ומשרת אותי ועושה במלאכה הוא נותר ברובד סמוי מהעין. בכל זאת המחשב ממלא תפקיד חשוב בסיפור שאני מספר כאן.

את המכשיר הנייד רכשנו דרך אתר יד שנייה ברשת. החיפוש שם המחיש והחריף את בעיית האיטיות של המחשב העתיק ששימש אותי לגלישה וכתיבה. את החיפוש האיטי אחר הנייד המרנו באופן זמני בחיפוש אחר מחשב ישן במצב טוב. לכשיגיע, נמשיך בעזרתו לחפש דברים אחרים. נמצא המחשב והגיע, וכעת אני כרגיל טרוד לילה לילה במתקון והתקנה. והפלאפון יחכה. אין כמו הלילות מול המחשב וההפעלה שלו כדי להחזיר אותי לכל אחד משושלת המחשבים, להמתנה קצרת הרוח והסבלנית כאחד של הילדים ולעמר שהיה ואיננו.

כמו הצרות בצרורות אך סיימתי להתקין ונגלה והופיע וירוס או תולעת שתקפו ואיימו על המחשבים האחרים ושוב אני ולילותי בהתמודדות ופתרונות וזכרונות וגעגוע. וכשהכל מסתדר, ואני מחזיר את הדברים לקדמותם מתגלות בעיות התנהגות במחשב שהיה בן טיפוחו ולוויתו של עמר, זה שהוא בחר לכנות אותו David.

הבעייה הפעם - המאוורר של כרטיס המסך שבק ושבת והכרטיס מתחמם ומפסיק לתפקד. המחשב והכרטיס כאמור מדגם ישן, ושוב אני פונה לפתרונות היד השניה. אפשר למצוא פה ושם כרטיס שלם מהסוג הזה אך לא מאוורר וכאן מתעורר הקושי. הכרטיס הזה שבזמנו היה מאד מתקדם ואיכותי היה מתנת יום ההולדת של עמר. בעוד שנראה שהמחשב יוכל להמשיך ולתפקד הכרטיס עצמו יסיים את דרכו. בעיני רוחי ראיתי את הכרטיס יורד מהבמה, פורש ומצטרף למגירה של עמר, יחד עם הפלאפון שלו, כמתנות שאין להן הופכין. בעצב בדקתי היכן אוכל להשיג כרטיס חלופי למחשב.

בסופו של דבר מצאתי מוצא שדחה את הקץ. מבלי להכנס ליותר מדי פרטים התקנתי במחשב כרטיס ישן כלשהו בסמוך לזה החולה ועליו התקנתי מאוורר גדול. פתרון מוזר רק כדי להאריך חיים לכרטיס מחשב שלא רציתי לשלוח למגירה. הכרטיס של עמר עדיין סוחב והכרטיס החלופי שבכל זאת קניתי ממתין בקופסא. עכשיו, אם ארצה יהיה קל יותר להחליף. כאשר הכרטיס התקלקל וחדל הוא העמיד אותי אל הקיר במצב של חוסר ברירה וכפה עלי לעשות מה שלא רציתי, ומעל לכל לעשות זאת עכשיו, תיכף ומייד. אני לא אוהב שמכריחים אותי והרבה פחות כשמוכרחים מייד. כמו לקום בבוקר או אמא שקוראת לארוחת הערב. "רק עוד רגע אמא". עכשיו, אחרי שהצלחתי לדחות את הקץ, למצוא פתרון זמני, לסלק את ההכרח, עכשיו אני יכול להשלים עם המצב החדש ולהחליט, אולי, שעדיף שהכרטיס יסיים את תפקידו. אל תקחו אותו ממני בהפתעה, ללא הכנה. תנו לי לעכל. להתכונן. בינתיים הכרטיס ההוא מתפקד מצוין. הוא עדיין לא עובר למגירה. אפשר לומר שתיקנתי אותו. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אחרית דבר

הפלאפון של עמר שכב על השולחן ובהדרגה הלך והתרוקן ואני מחשב את קיצו. אלא שאז אירע לו נס. תמי שלא הייתה מודעת לאותו הלך רוח שלי גם היא ראתה אותו מתרוקן וחיברה אותו למטען. ראה זה פלא. הוא התמלא וחזר לעצמו. כאילו הקיץ מתוך חלום רע. הנה, גם הוא לא עבר למגירה. הלוואי והחיים היו דומים יותר לטכנולוגיה שלנו.

אני יודע שבמכשיר עצמו אין ולא כלום. אבל בתוכי יש משהו, והוא מפעיל אותו.