חשוך ואתה לא מבחין בדבר גם הוא נמצא ממש מולך, כאילו אין כלום. ואז נדלק אור, כמו מעצמו. כמו גלאי נסתר שקלט אותך והפעיל את התאורה. מה שהיה מולך פתאום מופיע מאליו ואתה רואה אותו בברור. יש מאין. פלא. מתוך הלא כלום צמח דבר, כבש לו מקום ונפח. התחיל מנקודה קטנה וגדל והתרחב.
בדיוק כך אני מרגיש כשממלא אותי החיוך. אם אני פוגש פתאום תמונת ילדות או זכרון של עמר נוצר מן קשר עין דמיוני ונולד בי חיוך. כמו אור הולך החיוך ומתרחב וממלא אותי, מתפשט ומגיע לכל פינה. מתרחב ומרחיב. מרחיב את כל כולי לישות של אור וחום.
יש הרבה אגדות על מעשה כשפים העוצר את הזמן ומונע את ההזדקנות. המכושף שומר על עלומי נצח ללא פגע. אך לא לעולם. מגיע הרגע ובו הוא טועה את טעותו ומאבד את הכשוף המגן עליו. בו ברגע הוא משלם את חובו. בן רגע הופך עלם יפה תואר לזקן בן אלף שנה. בהילוך מהיר הוא משלים את כל מהלך ההתכווצות וההתפוררות האיטית מהן הצליח לחמוק. אז קורה הכל בהרף עין. הוא מתכווץ לפתע לתוך עצמו וכל ישותו ותוכו נעלמים. הכל נדחס לתוך נקודה כבדה וחשוכה.
בדיוק כך אני מרגיש כשהכל מתרוקן לפתע. כאשר מתוך זרימה של יום יום, מתוך מעשה והוויה של חיים, אני לפתע מביט לאותו המקום. אותו המקום שבו אני אומר לעצמי "זה לא יתכן", "זה לא יתכן". אותו הרגע שבו דמותו של עמר שנמצאת אצלי כל העת, שמסתדרת עם כל יתר פיסות הקיום נעלמת לפתע. אותו רגע שבו אני אומר לעצמי "הוא איננו" ומתכוון לזה במלא העצמה. בן רגע, מה שמלא אותי מתפוגג ונעלם, ואני הופך לקליפה חלולה, מתכווץ ומתקמט, נבלע אי שם לתוך גופי.
כמו נקודה מסתורית במרחב. אני מסתכל סביב, פעם לכאן ופעם לשם, חי ונושם בתוך סביבה, ובאותה הסביבה יש מן נקודה כזאת, כמו פתח סודי ובלתי נראה שפתאום ניצב מולי, אז, בדיוק בנקודה הזאת, במבט הזה, בכוון הזה, אני רואה דבר אחר שאיננו חלק מכל המציאות הזאת השלמה. יש מידה של מקריות בהתקלות בנקודה הזאת וגם מידה של בחירה. היא הולכת וקטנה בחלוף הזמן. הפתח הזה הפעור במציאות הולך ומתכווץ אבל הוא שם לתמיד וכשאני פוגש בו אני לפתע מתרוקן מעצמי.
כל הזמן מעברים, בין האור, החיוך המרחיב וממלא ובין הנקודה הזאת המרוקנת לפתע. לעיתים, דווקא האור הפתאומי המושך את תשומת הלב, המושך אותי לעברו כבה לפתע ומשאיר אותי בדיוק לנוכח אותה הנקודה. דווקא האור מביא אותי אליה. מתרחב ומתכווץ.
הסרט "היו זמנים באמריקה" מספר על קבוצת חברים הצומחים בשכונת פשע ועוקב אחריהם מימי ילדותם ועד זקנתם. יש סרטים הנחתמים בחזרה לרגע אחד מעצב. מכל מה שהיה נבחר רגע אחד המייצג את הכל. רוברט דה נירו מסיים את הסרט כאדם מבוגר שהגיע לסוף דרכו. בסיום מופיע קטע מצעירותו, עת נמלט על חייו והגיע למאורת אופיום. הוא שוכב שם, שואף מן המקטרת וצוחק, צוחק. התמונה קופאת והצחוק נשאר. מה שנשאר מסוף ימיו הוא הצחוק של אותו ערב. זאת התמונה איתה אתה יוצא מהסרט. חיים שלמים בתמונה אחת.
שאלתי את עצמי מה הוא אותו קטע מתמצת, מסכם, שבו הופכים חייו של עמר והזכרונות לתמונה אחת. ראיתי את עמר מחייך חיוך גדול. חיוך הולך וממלא אותו ועומד להפוך לצחוק. ואני רואה בעיני את החיוך ואף אני מחייך חיוך גדול והוא ממלא את כל ישותי כמו אור גדול. ואז האור כבה וחושך על פני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
