ישנם רגעים בהם אותם תחושות ורגשות השמורים בדרך כלל לבני המשפחה מתרחבים ומכסים ציבור גדול הרבה יותר. אתה נמצא שם ומרגיש כאילו יש לך משפחה ענקית. כך למשל בחגיגת הנצחון של הקבוצה האהודה כמו גם בתוגת התבוסה. כולם שייכים לאותה המשפחה.
אם יש לך ילדים בבית הספר יזדמן לך לקחת חלק במספר חגיגות וארועים בכל שנה. בבית הספר אצלנו אחד השיאים הוא "הערב המרכזי". זהו מופע של תלמידי האולפן למוסיקה וכל פעם הוא מתמקד ביוצר אחד שהוא גם אורח הכבוד של אותו הערב. השנה בחרו לסכם ולכסות שישים שנות זמר עברי. עשרות נערות ונערים עולים ויורדים מהבמה. מנגנים, שרים ורוקדים מתפוצצים מכשרון, שמחה ואנרגיה. האולם מלא מפה לפה. הורים, מורים, חברים, משפחות. בערב כזה כל הלבבות פועמים יחד. כל אחד לעצמו, לילדים שלו, ולאחרים, להורים והילדים האחרים. כולם נוטלים חלק, יחד ולחוד. שמחת בית-ספר עם ראש נקי מטרדות, עם מיצוי שלם של הרגע הזה והרבה הבטחה מתוקה לעתיד. כל המשפחות מתרחבות. כל ההורים והילדים הופכים למשפחה אחת גדולה וכל מי שנמצא שם מוצא את מקומו ומרגיש שייך. שלמות מדויקת, כמו קהל היושב באולם – לכל אחד יש את מקומו, לכל מקום יש את מישהו.
בכל מופע כזה ישנו יוצר מוזיקלי המשתף פעולה ותורם מכשרונו לבניית הערב. השנה היה זה רמי קלינשטיין, עם חיוך חמוד והרבה חם וחכמה. בסוף הערב, לאחר שעלה על הבמה לקבל תודה ולברך, התיישב ליד הפסנתר ושר שיר אחד. הערב הסתיים בשיר שהוא תקווה וברכה והקהל מצטרף לפזמון "לה לה לה". הערב הסתיים ב"שתשאר צעיר לנצח" וכל מי ששר ושמע היה בטוח שזאת ברכה אפשרית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
