אז הנה, בעקבותיו של ז'אק ברל, מצאתי את עצמי בפאריז. שוב ושוב שמעתי את התקליט, מקשיב היטב לכל הגייה שאינני מבין, ומעולם לא נשמעה בעיני הצרפתית יפה כל כך. השפה האהובה עלי היא בכלל איטלקית. הרחק הרחק לפני המקום השני. בעצם אין מקום שני. איטלקית וזהו. פעם, ברומא, שוחחתי עם בחורה איטלקיה והיא שחה לי שבעיניה השפה היפה ביותר היא הצרפתית. היה זה משפט מדהים. מעולם לא היה העשב של השכן ירוק יותר. אותה בחורה טעתה כמובן לחלוטין. בכל זאת, הצרפתית של הזמר הבלגי ששר על הנמל באמסטרדם היתה כל כך יפה. הסוד פשוט. היא היתה מתובלת באהבה. כך, האהבה שמהדהדת בשיר, או נכון יותר – בשירה, הדהדה בי ויצרה בתוכי תמהיל של צרפתית ואהבה. מתוך אותה אווירה מצאתי את עצמי חווה את הביקור בפאריז, ולמרות שהיו כמה כאלה, כל רוחי הייתה באחרון, ולא בגלל שהקודמים התרחשו לפני שנים רבות מדי. האחרון, הוא זה שהיה צרוב רגשית והוא זה שהתאים לאהבה.
הביקור ההוא היה טיול משפחתי וזכרונות משפחתיים נוגעים בי לעומק. כל דבר שמלווה את עמר ואת שיירי הזכרונות מעלה חיוך, ועצב ואהבה גדולים. וממש לא משנה ולא חשוב שבטיול הזה בפאריז עמר בכלל לא היה. כשהיינו בטיול הזה בפאריז – עמר בכלל לא היה ומשום כך היה אתנו כל העת. כך, הזכרונות מפאריז הם זכרונות מעמר, זכרונות שלי עם עמר וזכרונות של המשפחה עם עמר. והוא בכלל לא היה שם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
