אבא של עמר

הייתי בראשית שירותי הצבאי. שמעתי חברים מדברים על הצגה שביקרו בה. הצגה של שחקן יחיד שגם עובר בין הצופים, מביט בעינם ושואל שאלות מביכות. החוויה היתה מסקרנת אך מרתיעה. לא רציתי  לעמוד מול מי שיורה שאלות מביכות בטון מאשים.

לאחר שהשתחררתי ההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

כשסיימתי ללמוד ההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

התחתנתי ונולדו לי ילדים וההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי,

עברתי דירות ומקומות עבודה וההצגה עדיין רצה, אבל לא הלכתי.

כשקברתי ילד, ההצגה עדיין רצה, אבל אני כבר לא הלכתי להצגות.

אם מחפשים ברשת פרטים על ההצגה, כתוב שהיא רצה כבר 29 שנה, אבל זה לא מדויק. זה כמו לצטט מישהו שאמר פעם "השעה חמש ושמונה דקות". פעם זה היה נכון, אבל זמן רב עבר מאז. בילדותי קראתי על המחזה "מלכודת העכברים" אשר מוצג ברציפות כבר שנים רבות. הוא עדיין מוצג, ברציפות, מאז 1952. אלא שתופעה כזאת מזינה את עצמה, כלומר, תייר המבקר בלונדון ירוץ לראות את אותו פלא המתקיים כבר למעלה מחמישים שנה, ותיירים תמיד יהיו. מובן אם כן שצוות המבצעים כבר מזמן התחלף ורק ההצגה היא שנשארת וכבר עולה השאלה מה היא הנצחיות ומה היא אותה מהות המתחלפת או נשארת. אבל כאן מדובר בהצגת יחיד. אותו שחקן עומד על הבמה ונושא אותה על כתפיו. איזה תופעת טבע מדהימה. כאן אין מחליף ואין יורש - המבצע המסוים והיחיד הוא חלק בלתי נפרד ומרכזי מהיצירה. אי אפשר ללכת להופעה של ז'אק ברל בלי ז'אק ברל. וכאן מדובר באותו שיר עצמו המושר בכל ערב מחדש.

ככל שחלפו השנים חשבתי לבקר בהצגה ולו רק כדי לא להחמיץ את השותפות לאותה תופעה וככל שחלפו עוד שנים הפכה התופעה עוד יותר יחודית. בליל שישי הגיעה ההצגה לחיפה והלכתי לראות.

כשקוראים בתיאורים על ההצגה מוזכרים הצופים היושבים ליד שולחנות, והשחקן עובר ביניהם ואיתם. אין מחיצות. אין מרחק. אין חשכה. לבן מול לבן בעיניים, וכל קמט בפנים וריס וצפורן. ושם, היכן שהיינו, גם שולחנות לא היו. על הרצפה ישבנו או שכבנו. בגובה הזה, המבט בעיניים קצת יותר נח. ובגילי, במצבי, השאלות כבר פחות נוקבות ומאיימות, וכבר מזמן אינני עוטה את המסכה שאמורה להקרע והמפגש קרוב ומהנה. מה שהיה פעם מהפכני ושובר מוסכמות כבר מתקבל בטבעיות מפויסת.

גם אני מסתכל על הפרצופים בקהל. פרצוף מתורגם לגיל. גיל מתורגם להיסטוריה. חלק מהצופים מן הסתם ראו את ההצגה כבר בגלגול הראשון או יכלו לראותה ובאו הערב להשלים חוב ישן. חלק אחר עדיין לא נולדו. איזה תחושה מוזרה לחזות במופע כזה כאשר אתה יודע שהוא קודם לך עצמך.

"הנפילה", על פי אלבר קאמי. תרגום, עבוד וביצוע – ניקו ניתאי. הבכורה – 8 במרץ, 1975.

העלילה נודדת בין רחובות פאריז והגשרים על הסיין ובין אמסטרדם, הבארים התעלות והנמל. רק נכנסנו למועדון הקטן, ובאופן מפתיע, או לא, כדי להכנס לאווירה הנה מתנגנים ברקע שיריו של אחד, ז'אק ברל, ואחר גם במהלך ההצגה, כחלק ממנה. ואת זה אף אחד לא גילה לי אף פעם וגם לא כתבו על זה בשום מקום, אבל מה יכול להיות יותר צרפתי?