אבא של עמר

לא פעם התלבטתי בדבר הזה. מה לעשות עם דברים אחרים שיש לי לאמר? דברים שלא ממש שייכים לבלוג הזה? האם להציג אותם כאן מכיוון שזה הבלוג שלי? אז זהו, שזה לא בדיוק הבלוג שלי. הרי אם אני לעצמי לא הייתה נכתבת כאן מילה אחת מכל מה שנכתב. זה הבלוג של אבא של עמר. זה הבלוג של עמר. אם יש קודש ויש חול (ואם יש קודש - יש חול) אני מבקש להבדיל ביניהם. לשמור את הדברים כאן כפינה של שקט. ושקט יש בו קדושה. החלטתי אם כן לא לערב ביניהם ואת הדברים האחרים לקחת למקום אחר. פתחתי בלוג חדש.

אחד הדברים המיוחדים לבלוג הזה כאן הוא היותו חשוף ופתוח. השמות, התמונות, הנפשות הפועלות והנעדרות, כולן כאן. זה אני יעקב - אבא של עמר. הפתיחות הזאת מוותרת על אחד היתרונות הגדולים של הכתיבה ברשת - מסכת האנונימיות. הפרדה מוחלטת בין האני שכאן וזה ששם. אלף החברים שבאו להפרד מעמר לא ידעו אפילו את שמו. מאחורי המסכה אתה יכול להרשות לעצמך הרבה יותר. אתה יכול להיות כל מה שאתה לא בחייך האחרים. לעיתים רחוקות, עושים הכותבים צעד ויוצאים מארון האלמוניות. אני מדבר כאן על מהלך הפוך - להכנס לארון בבלוג חדש ולא מוכר.

אבל דווקא ממי שנמצא כאן, קורא, משתתף ומתחבר, דווקא ממנו למנוע את הדברים? לא שהדברים הם זכות כל כך גדולה שבידי להעניק או למנוע, אבל לא לשתף אתכם משול בעיני לשקר. בפרט, אינני רוצה לדבר אל אותם האנשים בשני כובעים שונים. לאחר שאמרתי כל זאת לא אוסיף דבר. אז כשתראו את הדברים בבלוג הזה תדעו שאני כתבתי אותם.