אבא של עמר

הצהרה ראשונה: אני צופה ב"השרדות" ונהנה.

הצהרה שניה: אני לא מסתיר זאת.

כאן אפשר להכנס לדיונים ארוכים על טלוויזיה, תרבות, זבל, ריאליטי, ערכים, התחת של מרינה, ספורט, בושות, תחרות ומה לא? אבל רציתי לדבר על דבר אחר.

אני פונה כאן למי שצופה ומכיר את הסדרה. נכון לשעת הכתיבה נותרו ארבעה – מרינה, נעמה, משה ודן. יעל הודחה בפרק האחרון. מי שעקב אחר פרקי הסדרה והתפעל מהרצינות של מושיק או התחרותיות של ליה כבר התרגל לכך שהם לא משתתפים יותר בתחרות. התרגל לפרצופם החדש כמושבעים רחוצים ומטופחים המופיעם לרגע בסוף כל פרק ומזכירים את נוכחותם. ומה עם המודחים הקודמים? מישהו זוכר אותם? מולי? ויקה? אלכס? כן, אם מזכירים אותם ודאי שזוכרים. אבל הם מחוץ למשחק. מזמן. לא רואים ולא שומעים אותם ולא מדברים עליהם. ויש את המודחים הראשונים. אז עדיין לא צפיתי בסדרה ואני אפילו לא בטוח בשמות. מאיה? טינה? עומר? הם עזבו את המשחק בשלבים הכי מוקדמים. הם לא לוקחים חלק בסדרה המתמשכת. הם לא שייכים לתחרויות, לצ'ופרים, להתלבטויות, להדחות, לסכויים. לא לוקחים חלק ולא משאירים חותם. נדחקים מתוך החוויה הקולקטיבית של המשחק המתמשך. הם יצאו מוקדם מדי. המשחק ממשיך בלעדיהם, והם לא שם. נפרדים בהתרגשות וזהו. הלכו ולא ישובו עוד. והמשחק בקושי התחיל. מה עוד יכול לתאר את החיים האלה בצורה כל כך ברורה ומיידית?

וישנו אי המתים. כמה שהשם מדויק והולם. כל השחקנים, אלה השורדים וממשיכים במשחק, משוכנעים שזהו - מי שהודח ועזב לא יוכל לשוב. כך גם המודחים עצמם. למרבה פליאתם הם מגיעים לעולם הבא. שם אפשר להיות ולהמשיך ולהמשיך ואולי אף לחזור. תמיד מופתעים למצוא שם את נעם. תמיד נעם מקבל את פניו המופתעות של המת החדש. והשורדים, החיים, אינם יודעים דבר מכל אלה, ואינם יכולים לדעת. איזה רעיון נשגב. יש חיים לאחר המוות. יש תקווה לחזור. האם אי המתים הוא תאור של העולם הבא? ואם כן, למה יש מקום רק לאחד?