ביום השנה הראשון יצרנו את האוסף האחרון. אחר כך, משך כל השנה הוא נסע איתי לכל מקום. הדיסק ישב אצלי באוטו ונגן שוב ושוב את השירים של עמר.
ביום השנה השני השתמשנו באותו אוסף. ביום ההוא הוצאתי אותו מהאוטו. אחר כך הוא נשאר בבית. בנסיעות שמעתי דברים אחרים. בעיקר רדיו, ואחר כך ז'אק ברל.
עם הזמן הבחנתי איך הזכרונות הולכים וחומקים ממני והכל הולך ומתרחק. מדי פעם, כשהרדיו בחר להשמיע את אחד השירים של עמר, הכל התחבר והתעורר בעצמה. החלטתי להחזיר את הדיסק לאוטו. ביום בו ציינו חצי שנה החלפתי את הדיסק.
חצי שנה בדיוק נסעתי בלעדיו. הדבר המדהים היה המרחק שבזמן. ידעתי שמדובר בחצי שנה אך בעיני נראתה כעידן ועידנים. אלמלא הייתי סופר את הימים הייתי מנחש שעברו שנים אחדות. גם יום ההולדת שלי נראה רחוק הרבה מעל לחודש.
כשהייתי בגן חלפתי לראשונה בתוך החופש הגדול. אני זוכר שהייתי בטוח שהוא נמשך שנה שלמה. במושגי הזמן של הגיל ההוא אין פלא בדבר. בגיל ארבע, שנה אחת היא רבע חיים. שנה היא נצח ואין תימה שהחופש הגדול מתארך לכדי שנה. ככל שחלפו השנים והלכתי והתבגרתי התקצרו הזמנים ושנה אחר שנה חלפו כהרף עין. לכן מאד הפליא אותי איך הזמן שב לפתע והתארך. יום הפך לחודש, וחודש לשנה, עונה לתקופת חיים ושנה היא נצח.
הזמן מתארך כמו היקום המתפשט. המרחק מפה לשם נשאר קילומטר. רק הקילומטר גדל והתארך מאד. הוא היה חייב להתמתח כך, הזמן. אותה השנה צריכה להכיל יותר, עוד ימים, ימי זכרון. כל יום הוא יום זכרון, ומיום למשנהו עוברת שנה. הזמן חייב לספק אוויר לנשימה בין יום ליום. שנתיים וחצי הן נצח והדבר אינו מפליא כלל וכלל.
הנה, יעקב אחר עבד ברחל שבע שנים, והיו בעיניו כימים אחדים. ואני, ימים אחדים נראים בעיני כשנה. ואין זאת אלא שאנו נוסעים בכוון מנוגד ברכבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
