אבא של עמר

יום שישי אחר הצהרים. קיץ 2006 ואני הולך עם גיא לבריכה. תיכף נצא, ואני רק יושב ופותר, מבקש לסיים. אני ועמר פותרים סודוקו. בכל פעם אחרת שפתרתי מאז זכרתי את הפעם ההיא. אני ועמר יחד, פותרים. בלוי קרוב עם מי שאיננו.

אני אוהב סודוקו. לא מכור, אבל תמיד שמח. פעם בשבוע, במוספים אני עובר ופותר. מדי פעם, מכיוון שראו אותי פותר, גם הילדים ישבו וניסו. כל אחד בהתאם לדרגת הקושי שהתאימה לו. פעם ראיתי סודוקו פתור חלקית אבל עם כמה טעויות. הסתבר לי שזה היה נסיון של עמר. לא הספקנו להסתכל עליו יחד. פשוט מצאתי תשבץ פתור למחצה והסתבר שזה היה נסיון של עמר.

כמו בהמון הזדמנויות שעזרתי לו בשעורי מתמטיקה, מצאתי את עצמי מראה לו בדיוק את השיטה והדרך לפתרון. בכל פעם שאני פותר, אני לא לבדי ולא לעצמי. כל שלב, כל מספר שאני מחפש ומוצא, אני מסביר ככה שיראה מה עשיתי ואיך פתרתי. אף פעם אני לא פותר בעצמי. חשבתי, בגלל אותו נסיון, שהוא היה רוצה ללמוד ולפתור.

לא פעם אני אומר לעצמי שבטח נמאס לו. שהוא רוצה משהו אחר. ואני יושב איתו ופותר סודוקו כי הוא לא יכול לעשות דבר אחר. אני מרגיש אז כמו אבא המארח חברה לילד נכה ומוגבל. יושב ומעסיק אותו, והוא כבר בגיל שמזמן היה צריך לעשות דברים אחרים. אני אז שואל את עצמי מה היה אם עמר היה נשאר בחיים אבל נפגע ככה. נשאר פגוע, מרותק למיטה או לכסא גלגלים. יכול או מתקשה בדיבור. מבין או לא. ואבא מטפל בו עד סוף ימיו.

אני שואל מה היה יותר גרוע. עבורי. עבורו. שואל, ולא יודע לענות. אני בטוח שבכל מצב היו ימים שהייתי מייחל לאחר.

הקטע נכתב מזמן. המון סודוקו פתרתי ככה. עשר דקות לפני יום הולדתי האחרון פתרתי את הסודוקו האחרון, והפסקתי.