אבא של עמר

יום אחד, מעט אחרי יום העצמאות האחרון, ראיתי בעיני רוחי את עמר במדים. חייל גבוה, רחב כתפיים. חיוך יפה כמו בתמונות. התערבבו להם זכרון התמונות, ודמיון המדים, ונוצרה הזיה בעיני רוחי. ומה שראיתי – כך היה צריך להיות.

חייל מגיע הביתה. פעם בשבוע. לפעמים יותר, לעתים פחות. זה הזמן לקצת פינוקים. לכבס את הבגדים. להכין עוגה, או מאכל אהוב. להשאיל את האוטו לבלוי בערב שישי. סתם לשבת בשקט ולספוג. להנות מהידיעה שהוא עכשיו עושה אמבטיה. אחר כך נפרדים בנשיקה, עד לפעם הבאה. ככה זה היה צריך להיות.

במקום, אני או אמא מגיעים אליו. פעם בשבוע. לפעמים יותר, לעתים פחות. קצת מפנקים. משקים את הפרחים, או שותלים חדשים. מנכשים עשבים. שוטפים את האבן. ביום חם, כשהאבן לוהטת בשמש, אני זוכר שעמר היה מאלה שתמיד התלוננו על החם. בורח למזגן ומתקלח שוב ושוב. אני שוטף את האבן ומקרר אותה. בסוף נפרדים בנשיקה.

ככה זה. במקום ילד יש לנו גינה.